לבוש מרדכי על יבמות עב

יבומו רק מטעם השני, וא"כ ע"י יבומי תותר גם זיקת הראשון, כמו בקידש לאחר שחלץ דמותר ליבום לזה שנולד לאחר הקידושין אליבא דר"ש

והנה רבנן אמרו דמועיל מאמר לכל אחד, דכל חד וחד תקיני לי' רבנן מאמר ביבמה, וכל אחד מדרבנן יש לו לקנות קנין יבמות, ויש ג"כ לכאורה להסתפק מה שרבנן תקנו מאמר, הוא, דמדרבנן תופס קדושין ליבם ביבמתו, או, דרבנן כשתיקנו מאמר הוא מדרבנן כמו לב"ש דתקנו לכל אחד קנין יבמות, אבל לא מדין קדושין, והנה מדאמרינן דאם נתן גט למאמרו הותרה לאחין, ואף ללישנא קמא דרבא הטעם הוא רק משום דאתי לאחלופי, ואם נימא דמאמר לרבנן הוא מדין קדושין, א"כ איך אפשר שתהי' מותרת לאחין, הא הוי גרושת אחיו, ע"כ דמאמר לרבנן ג"כ מדין יבמות, ותקנו רבנן לכל אחד קנין יבמות ביבמתו, והנה אם אחד עשה מאמר ביבמתו קנה עי"ז מדרבנן קנין היבמות ביבמתו, ואח"כ כשנותן גט עקר קנין היבמות שהי' לו, וא"כ עתה אי אפשר לו ליבם שהרי עתה היבמות אצלו יבמה דלא חזיא לכולהו, שהרי אין לו עתה ביבמתו קנין יבמות, משו"ה קאמר הרמב"ם דהותרה לאחין, שהרי להם יש קנין יבמין ג"כ, והיא אצלם יבמה דחזיא לכולהו אבל לדידי' שהיא עתה יבמה דלא חזיא לכולהו, לא חזיא למקצתה ואסורה ליבם, ומה שהקשה הראב"ד הא בגמ' איתא הותרה אפילו היא ולא מפליג, משמע דגם לדידי' הותר, לא קשה כלל על הרמב"ם, דהא קאי על מתניתין, ומתניתין הא מיירי שזה שעשה בה המאמר כבר מת ונשארו רק האחין. משו"ה קתני סתמא הותרה אפילו הוא

ומה שמקשה הראב"ד הוא, דהנה ללישנא קמא דרבא צרתה הותרה, ופירש רש"י דצרתה היא זו שהיתה צרה במאמר, והקשה הרשב"א א"כ איך אמר דדוקא אם נתן גט למאמרו אבל לזיקתה או סתם נאסרה צרה, הא אדרבה כיון שנתן גט לזיקה, א"כ כשמת בעל המאמר שנתן גט הא בעת מיתתו לא היתה אשתו צרת אשת שני מתים, שכבר נתגרשה הבעלת מאמר ממנו. ולכן פירש הרשב"א דצרתה דקאמר בגמ' הכונה אם הי' להצרה עוד אשה מהאח שמת ראשון, אלא דהקשה הרשב"א הא מתניתין לא מיירי בהי' לה צרה, וע"כ פירש דקאי על הא דשלא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית אחת מתיבמות, אכן הראב"ד ס"ל דקאי בעלמא אם אחד עשה מאמר ואח"כ נתן גט למאמרו הותרה צרתה שבאה עמה מבית אחד ליבם, וא"כ אמאי לא קתני בלישנא בתרא הותרה דוקא לאחין כיון דקאי בעלמא ולא במתניתין, משו"ה מוכיח הראב"ד שגם לדידי' הותרה

ואזלי לטעמיהו, דהנה בנתן גט לזיקתו, לכאורה אפשר לומר דמדרבנן הוי גט כחליצה, והא דצריכה חליצה, הוא, דהא רבנן לא יוכלו לעקור דין תורה, אבל מדרבנן גט הוי כחליצה, אך אי אפשר לומר דכיון דרבנן לא היו יכולים לומר שע"י גט נפטרה, א"כ אמרו שרק גט אוסר מן היבום, אבל לחליצה רמיא, שהרי דין הוא בנתן גט ובעל צריכה גט וחליצה, ואם נימא דמדרבנן גט הוא כחליצה, א"כ בנתן גט ובעל אמאי צריכה גט וחליצה, תסגי בגט לחודא, דמן התורה הא קנו לה בביאה ובגט סגי, ומדרבנן הא גט הראשון כחליצה, ע"כ דמדרבנן אם נתן גט אסרוה ליבום ורמיא לחליצה ואוסרת צרתה הבאה עמה

והנה לפי זה אף אם נתן אחד גט לזיקה עדיין היא זקוקתו מדרבנן שהרי רמיא לחליצה, א"כ היא נופלת לחליצה גם מטעם זה שנתן גט, שהרי להרמב"ם זיקה מפיל ליבום, א"כ גם הצרה אסורה, דהא תקנת רבנן שגט יאסור צרה, משו"ה להרמב"ם דזיקה מפיל ליבום, א"כ אם זה שעשה מאמר נתן לה גט לזיקה ומת, אז גם זו שבאה עמה מבעל המאמר אסורה, שהרי נפלה ביחד עם אשה אסורה לאחין, משו"ה לא קשיא על הרמב"ם ללישנא קמא דרבא אם צרתה, הכונה, זו שבאה עמה מבעל המאמר, אף בנתן גט לזיקה תותר, דאין הדבר כן להרמב"ם, שהרי זיקה מפלת ליבום, ואף אם נתן גט לזיקתו, עדיין יש זיקה לחליצה, וגם זה מפיל ליבום, אכן הראב"ד סובר כהרשב"א דאין זיקה מפיל ליבום, וא"כ אם על המאמר נתן גט לזיקתו, הרי מכש"כ דאין זיקתו מפיל ליבום, וא"כ למה אמרינן גט למאמרו הותרה צרתה, מכש"כ בנתן גט לזיקה, ע"כ דהפירוש, צרתה הבאה עמה מבית הראשון, וקאי בעלמא, וא"כ שפיר הקשה, לפרש גמ' דהותרה לאחין אבל לא לדידי', ע"כ דגם לו מותרת. סימן כד

בדין העמדת בחזקת היתר אם בשעה שנולד הספק היה חזקת איסור

דף ל' ע"ב. ואילו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני, מאי טעמא אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, והקשה בתוס' ז"ל וא"ת דהכא מוקמינן אשה בחזקת היתר לשוק אעפ"י שבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור שבעלה עדיין חי, ובפ"ק דחולין דף ט' אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ומשמע דוקא לענין ריעותא דאתיליד אחר שחיטה הויא בחזקת היתר, כגון בא זאב ונטל בני מעים והחזירם כשהם נקובים ולא חיישינן שמא במקום נקב ניקב. אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא, משום דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור, ואר"י דהתם חיישינן לספק דרוסה משום דשכיחא ומוכחא מילתא לאיסורא טפי מדלהתירא, תדע דהא בספק כלבא ספק שונרא אמרינן התם אימר כלבא אפילו לשמואל דחייש לספק דרוסה עכ"ד התוס'

והנה הרמ"א כתב ביו"ד סימן ג' ז"ל, כל מקום שאין יכולין לתלות שנעשה לאחר שחיטה אעפ"י שהיא