לבוש מרדכי על יבמות ז

בדף מ"ד פירשו, דכמו דכל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה ה"נ מי שאין עולה לחליצה אין עולה ליבום והקשה בתוס' מחרש וחרשת דאין עולין לחליצה ועולין ליבום ותירצו דהתם בני חליצה נינהו רק דפומיהו כאיב להו היינו דמה שאין עולין לחליצה לאו משום דיני חליצה אלא שאי אפשר להם לחלוץ, ומפני זה לא היי בכלל דאין עולה לחליצה

לפי זה יתפרשו גם כן פירוש הגמ', דהנה כל מה שנאמר בפרשת יבום מיעוטים הוי המיעוט על כל זיקת היבמה, שהיכא שאין זה הדבר לפי מצות פרשת יבום לא נפלה ליבום, משו"ה היכא שלא הי' ישיבה אחת בעולם לא נזקקה ליבמה, וכן אם היא אילונית הוציא הכתוב אותה מפרשת יבום, וכן סריס חמה הוציא הכתוב אותו מפרשת יבום, וממילא כיון שנמעטו והוצאו מפרשה אין עליהם כלל זיקת יבום, ולא רמו לא ליבום לא לחליצה

אכן כל זה דוקא אם לימודם הוא מפרשת יבום אבל אם בשביל דבר אחר אי אפשר לקיים בהם מצות יבמה יבא עלי', הוין בני יבום, רק פומיהו דכאיב להו, וזה ילפינן מקרא דיבמתו, דהיכא דמה שהוציאה התורה מדין יבמה יבא עלי' הוא לא מטעם פרשה זו אלא מדין אחר, אז אף דלאו בני יבום נינהו אבל לזיקת יבמה רמיא וממילא צריכה חליצה להפקיע זיקתה, [ובכעין זה יתישב קושית התוס' בריש אותו ואת בנו, דלמה לן קרא דאותו ואת בנו נוהג במוקדשין הא קרא סתמא כתיב. אכן אילו לא הי' קרא דבמוקדשין הוי פסול אותו ואת בנו, אם שחט אותו ואת בנו הי' כשר כמו אם שחט שלמים בשבת דהקרבן כשר. כדמוכח בביצה כן, אכן גלי קרא דאותו ואת בנו הוי פסול בקדשים. וא"כ אם שחט אותו ואת בנו הוי מחוסר זמן] משו"ה חייבי לאוין הרי מה שנאסרו למצות יבום הוא מטעם שארי איסורים וקרא דיבמתו גלי דכאן לא דחי עשה את ל"ת אעפי"כ הרי איסורא לא מפרשה זו, משו"ה רמיא לחליצה, אכן חייבי כריתות נהי דאיסורא דאחות אשתו מקרא דפרשה עריות ומקרא דעלי' ילפינן דאין עשה דוחה את ל"ת שיש בה כרת, או דלא נימא הואיל ואשתרי אשתרי, עכ"פ עתה דידעינן דאחות אשה אין עשה דיבום דוחה אותה יש לה מיעוט בפרשת יבום שאינה זקוקה ליבמה, שהרי כתיב בפרשת יבום ולקחה א"כ אשמעינן קרא דזיקת היבמה ליבם שלה, הוא דוקא היכא שיש להיבם תפיסת קדושין, אבל היכא שאין להיבם תפיסת קדושין על היבמה גם זיקתה ליבמה לא חל, וא"כ נהי דאילו הי' עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת היתה בכלל תפיסת הקדושין שהרי האיסור נדחה וממילא תפסי קדושין, אבל עתה דידעינן דאין העשה דוחה הרי היא ערוה ואין להיבם בה תפיסת קדושין, וא"כ עתה יש לערוה מיעוט בפרשת יבמין קרא דולקחה, וכל שיש מיעוט בפרשת יבמין ילפינן מקרא דאם לא יחפוץ דכל שאין זקוקה ליבום מפני דיני יבום כמו אילונית וסריס חמה ואשת אחיו שלא הי' בעולמו, גם לחליצה לא רמיא, ה"נ ערוה שיש לה מיעוט בפרשת יבמין קרא דולקחה, לא נפלה עלי' זיקת היבם

וא"כ הרי דברי הרמב"ם מאירים, שהרי הטעם שאין ערוה מתיבמת לא צריך לכתוב, שהרי קי"ל אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, והרי רבא ס"ל להיכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי' לא איצטריך קרא אכן צריך לידע מאיזה טעם פטורה מן החליצה דהרי איסורא היא מפרשת עריות, לזה כתב הרמב"ם בלשונו הזהב דפטורה מן החליצה ומן היבום ולא נפלה עלי' זיקה כלל וזה ילפינן מקרא דולקחה, דכל היכא שאין להיבם קדושין אין לו עלי' זיקה וממילא פטורה מן החליצה ג"כ

ד) ובזה יש לישב קושית התוס' בדף ט' ד"ה והרי, שהקשו ז"ל, בכל דוכתי פשיטא לי' להש"ס דחייבי לאוין לר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין לאו בני חליצה ויבום נינהו כמו חייבי כריתות הכא ובהערל גבי פצוע דכא וכרות שפכה ובפרק ד' מיתות ותימא לר"י דאמאי לא אמרינן לר"ע דליתי עשה ולידחי ל"ת עכ"ד התוס', והנה האבני מלואים בסימן ח' תירץ עפ"י דברי רש"י לקמן בדף מ"ט דהיכא דלא תפסי קדושין אז פקעי לאחר נשואין, ולדברי ר' עקיבא דאין קדושין תופסין בחיובי לאוין א"כ היכא שאחר הנשואין נעשית על בעלה חייבי לאוין פקעי הקדושין, וא"כ ביבום אף אם עשה דוחה ל"ת ובעת שנתיבמה קנה אותה, כיון דעשה דוחה ל"ת רק בביאה ראשונה ובביאה שני' חזר האיסור, א"כ תיכף לאחר ביאה ראשונה נפקע קידושין וקנינו בביאה וממילא אף בשעת ביאה ראשונה לא קני לה, דהוי דומיא דהאומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דלא הוי קדושין כלל וכמו שמפורש הר"ן בנדרים כ"ט משו"ה לר' עקיבא חייבי לאוין לאו בני יבום נינהו, עכ"ד האבני מלואים

אכן דבריו תמוהים מאד, דא"כ מאי קאמר בגמ' דאם נימא עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת איצטריך עלי' דהוי אמינא דאחות אשה מתיבמת, איך תוכל להתיבם כיון דתיכף אחר ביאה ראשונה נאסרה עליו איסור ערוה שהיא בכרת ופקעי קדושין, וא"כ אף בביאה ראשונה לא קני לה, וא"כ אף אם נימא דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת ג"כ לא איצטריך עלי' ע"כ א"ף לדברי רש"י, אם נימא עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת מתיבמת וקני לה, ואף שאח"כ תפקע אעפי"כ קני לה ולא דמי לאומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי, דהתם לא עשה קדושין רק לזמן אבל הכא בשעת מעשה קונה לגמרי, רק אח"כ נפקע, בכה"ג אין זה חסרון בהקדושין קונה אותה

והנה יש שחשבו לתרץ את דברי האבני מלואים, דהא דסברי בגמ' דאם נימא דעשה דוחה ל"ת בלא קרא דעלי' היתה ערוה מתיבמת, היינו באחות אשה, דתיכף בשעת יבום שקונה את היבמה מטעם עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת הי' נפקע קדושין של אשתו וממילא היבמה שהיא אחות אשתו מותרת לו ולא נפקע קידושי' אח"כ, משא"כ באלמנה לכהן גדול לר' עקיבא הא אף שקני לה מטעם דעשה דוחה ל"ת אעפי"כ היא אסורה עליו מטעם איסור אלמנה וגרושה ולר"ע יפקעו קדושי' לפרש"י

אכן לא הועילו כלום בתירוצם, דהרי בתורה לא נאמר