לבוש מרדכי על יבמות סח

אין לו נאמנות, ומצינו בחטאת שאמרה תורה, או הודע אליו, ולא שיודיעוהו אחרים, יכול אפילו אינו מכחיש, ת"ל או הודע אליו מ"מ, הרי דבדבר שיש בזה איסור וגם הפסד ממון שהרי יצטרך להביא חטאת בזה אם מכחישו אינו נאמן, ולאו דוקא אם מכחישו, אלא אף אם אומר איני מאמינך, ואם אינו מכחישו נאמן, והנה אביי סבר דכיון דבא להפסידו הוי דבר שבממון אלא דאמרה התורה כיון שאינו מכחישו הרי הוא בשתיקתו מאמין את העד עליו, והיכא דהוא מאמין עליו יש לו נאמנות, משו"ה באמר נתנסך יינך, כיון שהוא שותק ואינו אומר איני מאמינך הרי הוא מאמין עליו, וכמו דאיתא בגמ' לקמן דף פ"ז דאיתא בגמ' ממאי דמהימן דילמא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה, והיינו דאף שאינו יודע כיון שהוא שותק שתיקתו הוי כהודאה שהוא מאמין לו, משו"ה סבר אביי דאף בדבר שבערוה אם הוא שותק הרי האמינו עליו, ובכה"ג אף דבר שבערוה אסור, אכן רבא סובר דאין הטעם דשתיקתו הוי כהודאה, אלא דכיון שהוא דבר שבאיסור א"כ הא יש להעד נאמנות, אלא דאם אומר אינו מאמינך אין לו ספק בדבר, נמצא דהעד בעדותו בא להפסידו ממון ואינו נאמן, אבל אם הוא שותק הרי לדידי ספק, וכיון דהוי אצלו ספק לא שייך לומר הפסד ממון, ולגבי עצמו הא הוי איסורין, וממילא יש להעד נאמנות מטעם עד אחד נאמן באיסורין, דכל זמן שאין אומר איני מאמינך הוי דבר שבאיסור אחרי שגם לו הוי ספק בדבר אכן כל זה אם להעד יש נאמנותו אבל בדבר שבערוה הא אין להעד נאמנות, משו"ה אף אם שותק מטעם דמספקא לי' מותר אחרי שאין להעד נאמנות בדבר שבערוה

לפי זה שפיר מביא האלפס ראי' דאיסור איש באשתו הוא דוקא אם הספק הוא כמו קינוי וסתירה, היינו שיש לזה דין דספק טומאה, שספק כזה עשאו התורה כודאי, דאם נימא דאיסורא דבעל באשתו הוי אף ספק שלא כגון ספק טומאה דסוטה, א"כ נהי דאין אחד נאמן בדבר שבערוה, אבל הא ע"כ היכא דשותק הוי הדבר ספק אצלו, דאם שתיקתו לא הי' עושה לספק, לא הי' נאמן גם בדבר שבאיסור, שהרי בעדותו הוא מפסיד לו ממון, ע"כ דמה שהוא שותק מוכיח שהדבר ספק לו, וא"כ נהי דאין נאמנות להעד לאסור בתורת ודאי, יאסור מטעם ספק ע"כ דאין האשה נאסרת לבעלה אלא בספק, כקינוי וסתירה דהוי ספק שהוא כודאי, אבל לא בספק בעלמא, ורוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר ע"כ לא הוי ספק ממש כקינוי וסתירה, מדבעי בבועל, היינו בהנטען, דוקא קלא דלא פסיק, ע"כ דהאי ספק אינו כקינוי וסתירה, וע"כ דהאי תצא הוא מבועל אבל לא מבעל, דאינה נאסרת אלא בספק של קינוי וסתירה

אכן השאילתות יסבור כדברי הר"ן שפירש שם בקדושין דהא דשותק נאמן אין הטעם משום דאשתיק ומוכח שאצלו ספק אלא שגזירת הכתוב מקרא דאו הודע אליו, שאם שתיק הדין הוא ששתיקתו כהודאה ונאמן באיסורין ולא בדבר שבערוה, דשם לא מצינו גזירת הכתוב א"כ לדברי הר"ן אין ראי' כלל משם לדין דרוכל יוצא, דהתם הטעם שאין להעד נאמנות אבל הכא הא ראו עדים את מעשה הכיעור, והוי ספק גמור שמא נבעלה כמו בפתח פתוח, ואף שאין זה ספק כקינוי וסתירה הי' מועיל ברי, אבל בלא טענת ברי כגון בשותקת או במכחשת אסורה לבעלה ככל ספק, אלא דמועיל בכה"ג ברי של הבועל והאשה, אבל היכא דאיכא קלא דלא פסיק שם אין מועיל ברי, וקם הדין דמספק אסורה לבעלה ומוציאין בין מבעל בין מבועל היכא דאיכא עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק. סימן כב

בסוגיא דשלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית. וגירש אחד מבעל אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת

דף ל. שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו וכולן שמתו או נתגרשו צרותיהן מותרת, טעמא דגירש ואחר כך מת אבל מת ואחר כך גירש אסורה. אמר רב אשי זאת אומרת יש זיקה אפילו בתרי אחי כו' ולרבא (דסבירא לי' מיתה מפלת) הניחא אי סבר לה כרב אשי, זו היא למעוטי מת בלא גירש כו' ע"כ כרב אשי ס"ל עכ"ל הגמ'. וכתב רש"י ז"ל, זו היא למעוטי כו' אבל מת שני זה אחר הראשון ולא גירש את אשתו ואפילו לא כנס את הנכרית אסורה דהואי צרת אחות אשה בזיקה ואפילו בשעת מיתה כו', וכתב ע"ז הרשב"א ז"ל, ואיכא למידק דהא נכרית ונפלה לפני שני יבמין נשואין ב' אחיות הרי זו מתיבמת לאחד מהן כו' א"כ כשמת אחד מבעלי אחיות ולא כנס למה נאסרה לאח השני, י"ל מחיים כיון שהערוה עומדת עם בעלה הוי לה אידך צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא, אבל מת אחד מבעלי אחיות כיון ששתיהן באות להתיבם הוי להו צרות ואסורות דחשבינן כאילו נתיבמה אצל זה שמת, ונפלה היא והערוה עכשיו לפני האח השלישי, ואינו מחור דא"כ אתה עושה אותן צרות לאחר מיתה ואין צרת ערוה לאחר מיתה וכענין שאמרו בירושלמי כו' עכ"ל הרשב"א

א) והנראה לתרץ דהנה מה שתירץ הרשב"א על הקושיא כיון שיש זיקה א"כ כיון שהיא זקוקה לשני היבמין בעלי האחיות א"כ הא הוי צרת ערוה, ותירץ הרשב"א משום דהוי צרת ערוה שלא במקום מצוה, הא לכאורה אין זה תירוץ אלא על הקושיה דהא היא צרת ערוה בזיקה שהרי היא זקוקה ליבמין בעלי האחיות, ע"ז שפיר משני הרשב"א דלא הוי צרת ערוה משום שזה שלא במקום מצוה, אבל הא יקשה כיון שהיא זקוקה לאחים החיים איך יוכל אחד ליבם הא הוא לוקח אשה שהיא