לבוש מרדכי על יבמות סה

איסור, עכ"פ מצוה מן התורה יש ולא נתהפך גבי הבעל האיסור להיתר, וא"כ לבועל שהוא יודע האמת אסור לו, לפי זה גבי אותה מעשה אילו לא הי' עדים רואים את הדבר מכוער שנסתרה והובאה לביתו אז היתה מותרת גם לאותו צדיק, אף שהוא יודע הדבר, דאחרי שאין לאורי' לחשוש כלל, הרי לא נאסרה על אורי', וכל שלא נאסרה על אורי' לא נאסרה גם לאותו צדיק, אבל כיון דהרבה עדים ראו את הדבר מכוער שהובאה לסתירה, א"כ הי' על אורי' מצוה מן התורה לגרשה, אף שאין איסור שהרי לא הי' קינוי, אבל לא גרעי מפרוצה ומשארי עוברת על דת, וכיון שמצוה מן התורה לגרשה, לא נתהפך האיסור להיתר גבי אורי', וא"כ אף שלא ראו עדים המעשה אבל אותו צדיק שידע הדבר לא הי' מחזיקה

ד) והנה הרמב"ם כתב דאם אמר בעלה אינו משקה אסורה לבועל, והקשה הח"מ בסימן י"א, הא הבועל טוען בריא ומנא לן דלא מהימן לגבי עצמו, אכן הלא איתא במתניתין, אמרה התורה דאם אמר בעל איני משקה אסורה בתרומה, אף שהיא טוענת בריא לי שלא נטמאתי, אעפי"כ אסורה, הרי דבכה"ג אין מועיל בריא, ואף דאיתא בהאשה רבה היכא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת, אם נשאת לא תצא, דמועיל בריא שלה, התם לא נחשדה על זה, אבל האי ספק שהוא ספק טומאה ונחשדה אין מועיל בריא שלה, אכן כל זה דאין מועיל בריא של הבועל ולא ברי שלה אף לגבי עצמם, הוא דוקא היכא שהספק יש לו דין איסור מטעם ספק טומאה, אבל היכא דהוי רק מצוה לגרשה, היכא שהם טוענים בריא מועיל, אכן היכא דהוי קלא דלא פסיק, אין מועיל בריא נגד הקול, דהרי משו"ה אם יצא קול שנתקדשה לא תנשא אף שהיא אומרת בריא שלא נתקדשתי, והא דאמרינן ברננה לא מפקינן, היינו דוקא היכא דהקול הוא שעבר מקודם איסור, כמו נטען על השפחה, דהקול אומר רק שכבר עבר איסור, לכתחילה לא ישא, שלא להחזיק זלות שפתים, אבל אם נשא אין מוציא, שהרי גם לפי הקול עתה אין עובר איסור, אבל אם לפי הקול הוא עובר עתה איסור, אז אם הקול הוא קודם נשואין מפקינן, אבל לאחר נשואין אין חוששין כלל

מעתה מבוארים דברי הרמב"ם והאלפס שכתבו היכא דאיכא קלא דלא פסיק ועדי דבר מכוער מוציאין מבועל, והקשינו במאי מצטרפין, אכן לדברינו הדברים מבוארים, דאם איכא קלא דלא פסיק בלא עדי דבר מכוער הרי הקול אין אומר כלל שאסורה לבועל, שהרי כיון דלגבי הבעל הוי קלא דבתר נשואין, הא אין לבעל לחשוש, וכיון דאין לו לחשוש, הרי אצלו נתהפך האיסור להיתר, וגם להבועל לא נאסרה, וא"כ לא תצא מן זה שיוצא עליו קול, שהרי הוי רק רננא שעבר איסור, אבל לא שעושה עתה איסור, שהרי לא נאסרה לבעל, והיכא דהוי רק עידי דבר מכוער בלבד בלא קלא דפסיק: אף בכה"ג לא נתהפך האיסור להיתר לגבי הבעל, שהרי כיון שיש עידי דבר מכוער יש עליו לחשוש, אבל הא הבועל טוען ברי לא נטמאה, וכיון דהאי ספק לא הוי ספק של קינוי וסתירה, מועיל הברי של הבועל, ואם נשאת לא תצא, אכן אם הוי עידי דבר מכוער וקלא דלא פסיק. הא הקול הוא אומר שגם עתה הוא עובר איסור, דכיון שהיו עדי דבר מכוער לא נתהפך האיסור להיתר להבעל, וא"כ הוי קלא דלא פסיק שנטמאה, ואסורה לבעל, וכיון דהוי לגבי הבועל קלא דקודם נשואין מש"ה תצא

ולפי זה נראה לי דהרמב"ם והאלפס לא גרסי כגרסתינו בגמ' דאיתא, הא בקלא דלא פסיק הא בקלא דפסיק קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי, קלא דפסיק ואיכא עדים כרב, דקשה מאי ענין קלא לרבי, הא רבי סובר באיכא עדי דבר מכוער או שהוא בעצמו ראה דבר מכוער אבל לאסור בשביל קלא יוכל לסבור דאין איסור, גם מה דקאמר קלא דפסיק ואיכא עדים, אי איכא עדי טומאה הא כו"ע מודו דאסירא, אלא דצריך לפרש אם קלא דפסיק אז דוקא בדאיכא עדים, וזה לא משמע מהלשון

לכן נראה דהרמב"ם והאלפס גרסי, קלא דלא פסיק ואיכא עדים כרבי, והפירוש אם יש עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק, אז הדין כרבי דע"י דבר מכוער מוציאין מן הבועל אבל דוקא אם מצורף לזה קלא דלא פסיק, וכדפירשנו, קלא דפסיק וליכא עדים כרב, פירוש אם הקלא הוא דפסיק אז אף אם איכא עדי דבר מכוער מותר, וכדביארנו דמועיל הברי של הבועל, או אף אם הקלא הוא לא פסיק, אלא שליכא עדים על דבר מכוער, ג"כ כרב דמותר לבועל, דהרי לא נאסרה לבעלה דנתהפך האיסור להיתר

שוב מצאתי שהגירסה בשאילתות בפ' פנחס הוא ג"כ קלא דלא פסיק ואיכא עדים כרבי, ב"ה שכונתי, והיינו להרמב"ם והאלפס לאסור על הבועל דוקא, אבל לבעלה מותרת אף בעדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק, דהא להבעל הוי קלא דבתר נשואין. ומשום עדי דבר מכוער הוי רק מצוה לגרשה והא דבירושלמי איתא לגבי בעל, שם קאי על מתניתין דתצא שלא בכתובה, דהוי רק מצוה, ובודאי דהיכא דהוי דבר מכוער מצוה לגרשה, אבל לא איסור, דהוי רק כעוברת על דת. סימן כ

שיטת השאילתות באיכא עדי דבר מכוער וקלא דרא פסיק

השאילתות כתב דהיכא דאיכא עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק מפקינן מבעל ומבועל, וקשה הא לבעל הוי קלא דבתר נשואין וקלא דבתר נשואין הא לא חיישינן, ואם נאסרה בעדי דבר מכוער למה לן קלא דלא פסיק

ונראה לי טעמא דהשאילתות, דהנה בחידושנו למס' כתובות כתבנו על הא דהרמב"ם סתים לדין דהאומר פתח פתוח מצאתי דאסורה עליו אם קיבל אביי קידושין פחותין מבת ג' שנה, דהרא"ש כתב דזהו דוקא