לבוש מרדכי על יבמות סד

שאבדו אצלו נאמנות שהוא אינו רוצה לסמוך עוד עלי' ובלא זה היתה מותרת לו, אבל הכא בנאנסה תחתיו דכבר מחויב לגרשה וליתן כתובה, ובשביל שהכשילתו באיסור, האם בשביל זה תאבד כתובתה, כיון דמעשי' לא גרמו שיצטרך לגרשה, שהרי בלא"ה הי' מחויב לגרשה, א"כ כתובתה לא הפסידה

עכ"פ הא דמשמשתו נדה דהפסידה כתובתה, מה דמפסדת כתובתה הוא משום שאבדה הנאמנות, אכן באשה מזנה תחת בעלה, התם הפסידה כתובתה משום דמעלה באישה, נמצא דלא דמי כלל האומרת טמאה אני לך דנאמנת להפסידה כתובתה, ובאומרת ששמשתו נדה סובר הראב"ד דאין אדם משים עצמו רשע ולא הפסידה כתובתה, דהתם נהי דעל עצמה אין מאמינין, אבל פלגינן דבורא, ולגבי זה שהפסידה כתובתה כיון דלדברי' עשתה מעשה שהפסידה כתובתה, נאמנת, אבל הכא מה שתפסיד הכתובה הוא אם נאמין שאבדה הנאמנות, דהמעשה בעצמה אין גורם שתפסיד הכתובה, רק אם תאבד נאמנותה, א"כ כמו שאין אדם משים עצמו רשע ליפסל לעדות, כן אין אדם משים עצמו רשע לפסול נאמנותו, משו"ה אם אומרת ששמשתו נדה לא הפסידה כתובתה, דאין אדם משים עצמו רשע לומר שהפסידה ואבדה נאמנותה, ולפי זה הא דיוצאה וראשה פרוע הפסידה כתובתה הטעם משום דמצוה מן התורה שיחשוש כיון דהיא פרוצה שמא נטמאה, דמשום שעושה איסור משום זה לא תצא בלא כתובה היכא דאין זה נוגע עליו, ובנודרת ואינה מקיימת אמרו הטעם דמשו"ה תצא שלא בכתובה דמשום עון זה בנים מתים, וא"כ הדבר נוגע אליו, אבל משום שהיא עוברת איסור היכא דאין נוגע אליו, משום זה לא תפסיד כתובתה, וע"כ הא דעוברת על דת משום דאם היא פרוצה מצוה מן התורה לחשוש שמא נטמאה אף דאינה נאסרת אלא בקינוי וסתירה, אבל מצוה יש לחשוש, ואם שנא שלח, והיינו מצא בה דבר ערוה, היינו שאף שאין זה ערוה, אבל דבר של ערוה הוי

לפי זה מיושב קושית התוס' שהקשה על פרש"י שפירש דמשו"ה פריך אותה מעשה מפני מה לא אסרוה, וכתב רש"י, שהרי הרבה עדים ידעו בדבר, והקשה בתוס' הא בודאי לא שימש בפני עדים, ופירשו בתוס' דהקושי' כיון שאותו צדיק הי' יודע לא הי' מחזיקה, ואנחנו הקשינו מדוע מיאן רש"י לפרש כן, אכן לדברינו ניחא, דהנה האיסור שנאסרה לבועל הוא משום דנאסרה לבעלה אבל אם לא נאסרה לבעל גם על הבועל אין איסור (לגמ' דידן כמו בנאנסה), ולפי דברינו, דהיכא דאין צריך כלל לחשוב אז אצלו האיסור נהפך להיות היתר ולא הוי אצלו כלל איסור, וא"כ אף אם ידע הבועל, כיון שהבועל יודע שאין הבעל יודע כלל וממילא אין על הבעל איסור כלל דיש לו לסמוך על חזקה ואין לו לחשוש כלל, אז גם להבועל מותר. [הגהמ"ח זצ"ל כוון בחידושו זה להריטב"א המובא בשט"מ בכתובות שם, ועיין עוד בשו"ת לבוש מרדכי ס' ל"ט שביאר בארוכה

] ג) ולפי דברינו יש לבאר דברי הר"א ממיץ בסוף נדרים גבי האומרת טמאה אני לך, שהקשו הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ותירץ הר"א, דלא מצינו זונה שהיא אסורה לכהן, והקשה בתוס' הא כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת, אכן לדברינו הדברים מיושבים, דהנה בפירוש דכל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת, יש לפרש בב' אופנים, או דקאי על הלאו. דהלאו שהוא מוזהר גם איהי מוזהרת נמצא דכיון דאיהו מוזהר בלאו דזונה לא יקחו, גם איהי מוזהרת שלא תיקח לו, או דקאי על הביאה, דביאה שאיהו אסור אסור לה להנשא ליבעל לו ביאה שהוא אסור ומוזהר בה, והנה בכתובות דפריך, וניתי עשה ונדחי ל"ת, ומשני משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, ועיין שם בתוס' שמקשו מכבוד אב דלמה לן קרא דלא דחי, הא אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה, ועיין בתוספת ישנים שתירץ דהכא הא גבה אין עשה ונמצא היא עוברת על ל"ת, ולכאורה יקשה על הנך ראשונים דאיך מפרשי' כן בגמ', כמו רש"י ורשב"א ושארי ראשונים עליהם יקשה באמת מאי פריך בגמ' וניתי עשה ונדחה ל"ת (וכדברינו דהקושיא א"כ הא היא ראוי' לקיימה) הא היא עוברת בל"ת, אכן לדברינו כל הראשונים סברי דהאי כללא דכל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת, קאי על הביאה, דביאה דאיהו מוזהר גם היא מוזהרת נמצא דהאי ביאה דהמאנס מותר בה מטעם דלגבי' דחי עשה את ל"ת, גם עלי' אין איסור, משו"ה פריך ניתי עשה ונדחה ל"ת, ותהא ראוי' לקיימה, ופריך מגרושה או זונה לכהן הדיוט, אכן תוס' ישנים סברו דהאי כללא דכל היכא דאיהו מוזהר קאי על הלאו, וכיון שגם איהי מוזהרת על הלאו ואצלה אין עשה, משו"ה לא דחי

נמצא דהר"א ממיץ ג"כ יסבור דהאי כללא דכל היכא דאיהו מוזהר היא ג"כ מוזהרת רק על הביאה ולא על הלאו, וגם סבירא, דהאי איסורא דונטמאה, הוא ג"כ עיקר האיסור שנאסרה ונטמאה לבעל, וכיון דהבעל מוזהר על הביאה, היא ג"כ מוזהרת עליו, אבל היכא דהבעל אין מוזהר על הביאה אף מטעם דלא הוי לי' למידע ונתהפך אצלו האיסור להיתר, גם על האשה אין איסור, הן בסוטה לבעלה, והן באיסור זונה לכהן, משו"ה כיון דאמרו רבנן עיני' נתנה באחר ואין להבעל לחשוש לא באשת ישראל שאמרה ברצון ולא באשת כהן שאמרה נאנסתי, הוי אצלו היתר, ס"ל להר"א ממיץ דבכה"ג אין עלי' איסור

לפי זה מבוארים דברי רש"י, דהנה הא לעיל ביארנו דאימתי נתהפך האיסור להיות היתר, דוקא היכא שאין עליו איסור כלל, אבל אם יש עליו איזה דין שלא הי' לו לעשות, אף שהוא רק מדין דרך ארץ אז נתגלגל עליו האיסור ולא נתהפך להיות היתר, מעתה יהי' הדין גבי בועל היכא דאין על הבעל לחשוב כלל, דאז אף אם קמי שמיא גליא שנטמאה אין על הבעל איסור כלל, גם להבועל מותר אף שהוא יודע, אכן הרי איסורו מטעם ליתא דהבעל, ולבעל היא מותרת, אבל אם הי' באופן שעל הבעל מצוה לגרשה מטעם שהי' לו לחשוש, אף שאין