לבוש מרדכי על יבמות סג

ואת"ל אכל איסור שמא חתיכת ההיתר גדולה יותר מחתיכת האיסור, וא"כ חתיכת האיסור בטילא ברוב לגבי חתיכת ההיתר כסברת הש"ך, ותירץ דיש כאן ספק להיפך, שמא האיסור גדולה, ואז אף אם אכל ההיתר מחויב כפרה, שנעשה כולו איסור, ובודאי דתירוצו תמוה מאד, דהא אין היתר בטל, וכדאיתא בר"ן נדרים נ"ט דדוקא איסור בטל שנבטל ממנו שם האיסור, אבל בשביל הביטול יונח עליו איסור חדש ואיסור כרת בודאי שזה אי אפשר לומר

אכן נראה לי, הא דאמר הרא"ש דביבש ביבש היכא שנתבטל חד בתרי מותר לאוכלן כולן כאחת אף שבודאי אוכל איסור, משום דכיון דאמרה התורה אחרי רבים להטות א"כ נתנה התורה היתר לאכול המיעוט, מפני דמותר לילך בתר רוב, וא"כ אף האיסור נתהפך להיות היתר, דאיסור שהתירה התורה אותו, נתהפך להיות מותר, א"כ הוא דוקא היכא שניכר, דההיתר בודאי גדול, ואז התירה התורה לנו משום זיל בתר רוב, וכגון שנתערב יבש ביבש חד בתרי, דודאי לן שהאיסור מיעוט, או בלח בלח במין במינו, אבל היכא שנתערב חד בחד ואין ניכר לנו אם האיסור גדול או ההיתר גדול, הרי אין לנו דין דאחרי רבים להטות, אחרי שלא נדע לנו אם נתבטל האיסור וכיון דאין לנו ההיתר דאחרי רבים להטות, לא הותר האיסור אף אם קמי שמיא גליא שהוא המיעוט משו"ה צריך להביא אשם תלוי באוכל דבר איסור כרת שנתערב חד בחד

לפי זה היכא שהותר לו מטעם זיל בתר רוב, נתהפך האיסור להיות היתר, מכש"כ היכא דמדין התורה מותר לו לאכול או לעשות, לא עשה כלל איסור אחרי שהותר לו שאין לו כלל לחשוש, ולפי זה הי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, בלא דין דאונס אין מחויב קרבן שהרי לא הי' לו לחשוב, אכן היכי ששימש סמוך לוסתה אז אם נטמאה מחויב קרבן שהרי היה לו לחשוב שמא נטמאה, ואז לא נתהפך איסור להיתר, ובתוס' ביצה דף כ"ד איתא דאם אכל בהמה ונמצאת טריפה לא צריך כפרה והטעם משום דלא עשה איסור

ובזה יתישב מאי שהקשו על משנה כתובות, דבתולה נשאת ברביעי משום דחיישינן שמא בעולה היא, הא קיי"ל אין צריך לבדוק אחר ח"י טריפות משום דאזלינן בתר רובא, ורק לבדיקת הריאה מצרכינן משום שהוא מיעוט המצוי, וא"כ כיון דרוב נשים בתולות וכשרות הן, א"כ לא ליצטרך להנשא ברביעי דזיל בתר רובא

אכן לדברינו, משום הכי אין מחויב לבדוק אחר ח"י טריפות אף דבודאי מיעוט טריפות יש, וא"כ כשאין בודקין הלא המיעוט יאכל טריפה, אכן כפי שביארנו כיון דאין לו לחשוש, דהתירה התורה, ואמרה זיל בתר רוב, א"כ אף המיעוט שאכלו הטריפה מפני שלא בדקו לא עשו איסור, שהיתר הוא להם אחרי שהתירה התורה, אבל אילו היינו חוששין שמא יראה המיעוט ויאכל, בודאי דהי' חיוב לבדוק, דמשום מיעוט שלא יכשלו באיסור עושין תקנה לכל ישראל, וכמו בתקיעת שופר דאם חל יום ראשון של ראש השנה בשבת אין תוקעין שמא ישכח ויוציא השופר, אף דבודאי אך מיעוט יכשלו בזה, בשביל המיעוט עושין תקנה שכל ישראל לא יתקעו, ורק משום הכי אין מחויב המוכר לבדוק אחר ח"י טריפות דלא נחשדו ישראל שיאכלו כשיראו טריפה, אבל האי דינא דבתולה נשאת, הא חוששין שמא ימצא בעולה וידע שהדבר איסור ויהי' אקרורי דעתא ולא ילך לב"ד, א"כ הרי מיעוט שיהי' אצלם איקרורי דעתא יעשו איסור וא"כ עושין תקנה בשביל המיעוט, משא"כ בח"י טריפות אין צריך לבדוק שהמיעוט שיאכל הטריפה שלא בדקו הא לא יאכל איסור, דכיון דהתירה התורה ואמרה זיל בתר רוב, ואין לו לחשוש, האיסור אצלו נתהפך להיתר, אכן כתבו התוס' שם בביצה, דאם אכל קודם הפשט ונמצאת טריפה אז צריך כפרה על איסור טריפה, אף דמה שאסור לאכול קודם הפשט הוא משום דרך ארץ, אבל כיון שאסור הרי בכה"ג לא נתהפך להיתר, וא"כ צריך כפרה על איסור טריפה

ב) והנה בגיטין איתא, דאם היא פרוצה יוצאת בשוק וראשה פרוע זו מצוה מן התורה לגרשה, והיינו דילפינן מקרא דקרי לשני אחר, שאינו בן זוגו של ראשון, או מקרא דשנא שלח, והנה הגרעק"א בסימן קי"ד הקשה על דברי הראב"ד שכתב דהיכא שהודית ששמשתו נדה אינה מפסדת כתובה משום דאין אדם משים עצמו רשע. והקשה ממתניתין דאמרה טמאה אני לך דמפסדת כתובתה אלא אמרינן דאין אדם משים עצמו רשע

ונראה לי, דהנה הא דאמרינן דאם משמתו נדה הפסידה כתובתה, אין הטעם מפני שכיון שהכשילתו בדבר איסור הפסידה כתובתה, דאטו אם אחד חייב למלוה כסף ואח"כ יברר שהמלוה הכשילו באיסור אכילת חזיר, האם בשביל זה יפטור מחובו, מה ענין זה לזה, בשביל שהכשילו באיסור ישא עונו בידי שמים, והחוב שהוא חייב לו צריך לשלם, ואם איננו משלם רשע הוא וע"כ דמשמשתו נדה מפסדת כתובתה הוא משום דכיון דדין דוספרה לה נתנה התורה לה נאמנות וכיון ששמשתו נדה יכול לומר אין אנו מאמינך, ומעתה אי אפשר לו להיות עמה, וא"כ היא גרמה שצריך לגרשה, משו"ה הפסידה כתובתה, שהרי היא הביאה לידי כך שיצטרך לגרשה, נמצא מה דמפסדת כתובתה בשמשתו נדה הוא משום שאבדה נאמנותה וגרמה שיצטרך לגרשה, וכן במאכילתו שאינה מעושר ולא נטלה חלה, הוא שזה מהמלאכות שהאשה עושה לבעלה, וכיון שאין לה אמונה והיא גרמה שיהי' לו הדין לגרשה, משו"ה הפסידה כתובתה, וכל זה היכא דמעשי' גרמו שיצטרך לגרשה, אבל היכי דכבר מחוייב לגרשה וליתן כתובה ומעשיה לא גרמו שיצטרך לגרשה בודאי דבשביל שהכשילתו באיסור, לא תפסיד כתובתה

ותמוה לפי זה דברי החידוש הגרעק"א בכתובות דף י"ב שכתב ז"ל, תו יש לומר בממ"נ דאם תחתיו נאנסה הכשילתו באיסור ואבדה כתובתה כמו במשמשתו נדה, ולדברינו לא דמיא כלל, התם גרמה שיצטרך לגרשה, כיון