לבוש מרדכי על יבמות סא

היכא דאין לו אלא מצה אסורה, דאם היכא דיש לו מצה של היתר בודאי דאין יוצא. כיון דאפשר בהתירא, הרי הוא עובר על האיסור, והוי מצוה הבאה בעבירה. וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מאיסורי מזבח, אין מביאין נסכים מן הטבל ומן החדש ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם דהוי מצוה הבאה בעבירה, והיינו משום שהמה איסור הנאה, ומה שהקשה שם בקונטרס אחרון, הא מצות לאו להנות ניתנו, נראה לי דזה לא אמרינן כי אם דוקא היכא שיש עליו רק חיוב מצוה לא דין ממון, אבל היכא שהחיוב ממון שנשתעבדו נכסיו לזה, בודאי דאם יביא איסור הנאה יהי' מצוה הבאה בעבירה, ואף דפורע חובו של חבירו מותר במודר הנאה היינו דוקא אם חבירו משלם בעדו, שאינו נותן לו אלא מסלק, אבל אם אחד יקח גוף דבר של איסור הנאה וישלם הוא בעצמו לבעל חובו בודאי אסור, והיכא דאביו הדירו מנכסיו, לוה ובע"ח בעצמו באין ונפרעין, אבל לו אסור ליקח ולשלם חובו, והכא היכא שהביא קרבן הרי נשתעבדו נכסיו להביא הנסכין, כדקי"ל האשה שהקריבה חטאתה יביאו יורשין עולתה, דנשתעבדו הנכסים, א"כ כשמביא נסכיו מכלאי הכרם, הרי הוא פורע חובו באיסור הנאה והוי מצוה הבאה בעבירה, עכ"פ מוכח מזה דהרמב"ם סובר מצוה הבאה בעבירה דאורייתא

ג) ולכאורה יש להקשות למה לן קרא דקרבנו ולא הגזול, תיפוק לי' דהא גזל הוי מצוה הבאה בעבירה, אכן התוס' בב"ק דף ס"ה ד"ה דגזל, הקשו, למה לן קרא, אי בחטאת הא אפילו הוא עצמו אם אכל חלב והפריש קרבן אין מתכפר באותו קרבן על חלב שאכל היום, ואי בעולה ושלמים הא אמרינן המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום

ונראה לתרץ, דאילו לא הי' כתיב בקרא קרבנו, הוי אמינא דלא בעינן כלל שיהי' הקרבן שלו, דהחיוב רק להקריב קרבן ולא בעינן שיהי' שלו ובודאי הי' אז הדין דאף דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, אבל הלוקח והקריבו יצא, שהרי הקריב קרבן, אבל כיון דכתיב קרא קרבנו, א"כ בעינן דוקא שיהי' קרבנו, א"כ אם לקח עולה ושלמים של אחרים לא יצא שהרי לאו קרבנו

לפי זה יש לתרץ קושיתינו, למה איצטריך קרא ללמוד דאין יוצאין בגזול תיפוק לי' דהוי מצוה הבאה בעבירה, אכן לדברינו למאן דמפרש בגזל והקדיש לאחר יאוש דהרי כשהקדיש הוי יאוש ושינוי השם, אלא דאיסורא הוי מטעם מצוה הבאה בעבורה, וכדאיתא בתוס' ד"ה אמר עולא, והנה אם הי' הדין דלא בעינן כלל שיהי' הקרבן שלו והמצוה רק ההקרבה, א"כ ההקדש איננו מהמצוה, וא"כ לא הוי כלל מצוה הבאה בעבירה שהרי המצוה ההקרבה, וההקרבה הא הוי לאחר שככר קנה ביאוש ושינוי, אבל כיון דכתיב קרא קרבנו, א"כ המצוה שיהי' הקרבן שלו, נמצא דגם עצם ההקדש הוי מן המצוה, וכיון דבשעה שהקדיש הוי בעבירה, שהרי ע"י ההקדש קנה, משו"ה אין יוצאין

נמצא למ"ד דברייתא מיירי בגזל והקדיש לאחר יאוש, שפיר יליף ברייתא דלא הגזול מקרא דקרבנו, דבלא האי קרא הוי אמינא דיוצאין, היינו דמה שיהי' קרבן שלו לא הוי כלל מן המצוה, אבל למאן דמפרש ברייתא דגזל קרבן חבירו קשה למה להברייתא למילף דאין יוצאין בגזל קרבן דחבירו, הא הוי מצוה הבאה בעבירה, וע"כ למאן דסבר דיאוש קנה וברייתא דקרבנו ולא הגזול מיירי בגזל קרבן דחבירו, ע"כ יסבור דמצוה הבאה בעבירה יוצאין, וא"כ רבה דסבר יאוש קנה, דלדידי' ע"כ ברייתא דקרבנו ולא הגזול מיירי דגזל קרבן דחבירו, ע"כ סובר דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא

וא"כ הריב"א בפסחים דשם אזלה הסוגיא אליבא דרבה, שפיר פירש דלרבה היכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר ועשה את העשה, הל"ת נדחה, שהרי קיים העשה, ואף דהוי עבירה אעפי"כ קיום המצוה, דמצוה הבאה בעבירה דרבנן אבל מדאורייתא יוצאין, אבל לדידן דס"ל מצוה הבאה בעבירה דאורייתא ואין יוצאין בה, בודאי כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, אם עשה העשה לא נדחה הל"ת, שהרי לא קיים כלל העשה, שהרי הוי מצוה הבאה בעבירה

לפי זה אליבא דידן לא קאמר כלל הריב"א דאם קיים העשה ידחה הל"ת, לפי זה לא קשה כל הנך קושיות מהא דפריך בב"מ למה לן קרא דאם אמר לו הטמא או שהי' בבית הקברות דלא יחזיר הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, והקשו הא איצטריך דלא נימא דנדחה הל"ת אכן לדברינו לדידן דס"ל מצוה הבאה בעבירה מדאורייתא אין יוצאין, בלא קרא ידעינן דלא נדחה הל"ת, שהרי לא קיים המצוה שהרי הוי מצוה הבאה בעבירה וכן יתורץ קושית התי' בחולין קמ"א ד"ה לא

ד) ולפי זה אפשר לישב קושיתנו שהקשינו על דברי רבא שרצה לומר דאלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת היא, אבל חייבי לאווין גרידא מתיבמין נמי, ולא הי' סבר גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני', דא"כ תקשה ברייתא דפצוע דכא דאיתא דאם בעלו קנו, דממ"נ אם הוא נמי חייבי לאוין ועשה אמאי אם בעלו קנו ואם חיובי לאוין גרידא אמאי לא מיבם לכתחילה, אכן לדברינו ניחא. דהנה סברת רבא בדינא דמצוה הבאה בעבירה אם הוי דאורייתא, דהרי בב"ק ס"ז אמר, דרבא אמר דגזל קרבן חברי', וא"כ מוכח דס"ל מצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא, משו"ה איצטריך ברייתא לפסול גזול מקרא דקרבנו, אכן קאמר שם, חד מיניהו רב פפא אמר, וכן בסוכה בפרק לולב הגזול דמשני מעיקרא דביו"ט שני ג"כ פסול גזול משום מצוה הבאה בעבירה, אכן רבא משני (וברא"ש הגירסא רב אשי) דמיירי דוקא ביו"ט ראשון, ופסול משום שאינו שלכם, אבל ביו"ט שני כשר, משמע דס"ל דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא, דאם הוי מדאורייתא הי' לפסול גם ביו"ט שני, דתיקון דרבנן כעין דאורייתא בכה"ג

לפי זה אפשר לומר דהאי סוגיא סברה אליבא דרבא מצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא, א"כ רבא