לבוש מרדכי על יבמות ס

סימן י"ח

בדין עשה דוחה לא תעשה ומצוה הבאה בעבירה

ד' כ: הדר אמר רבא ואי תימא רב אשי לאו מילתא היא דאמרי דאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוציא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת ה"נ אפשר בחליצה דמקיים עשה ולא תעשה, מיתיבי ואם בעלו קנו והקשה בתוס', תימה דרבא גופי' מותיב מהך ברייתא והשתא אתותב מינה

א) והנראה לתרץ בדרך החדוד, דהנה מעיקרא אמר רבא, אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת היא כו' ממזרת ונתינה מאי איכא למימר כתיב והתקדשתם, ולכאורה קשה הא קושית רבא על הא דאמר רב יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואין עולה ליבום דמשו"ה חייבי לאווין חולצין ולא מיבמין, ע"ז הקשה רבא מברייתא דפצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן (חולצין ולא מיבמין, כן גרסת הגר"א) כו' ואם בעלו קנו כו', והשתא מאי תירץ רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת ומשו"ה חולצין ולא מייבמין, אבל חייבי לאווין גרידא מייבמין נמי לכתחילה, והשתא פצוע דכא מאי נינהו אם הוא חייבי לאווין ועשה, דגבי פצוע דכא נמי שייך והתקדשתם, א"כ אמאי אם בעלו קנו, הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ואם פצוע דכא אינו בכלל והתקדשתם והוי חייבי לאוויין גרידא, א"כ אמאי דוקא אם בעלו קנו אבל לכתחילה לא, ולפי גירסת הגר"א לא מייבמין, אמאי יבא עשה וידחה ל"ת, דהא השתא לא סבר עדנה גזירה דביאה שני', ורבא פריך מברייתא ולא משני מידי

אכן אפשר להקשות על הא דאמרינן דבאלמנה לכה"ג מן הנשואין כו"ע לא פליגי דלא פטרה צרה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, לדברי הריב"א דסובר בפסחים מ"ז דאם עבר ועשה העשה נדחה הל"ת, הרי דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, בדיעבד אם עבר ועשה קיום את העשה, א"כ נהי שעשה איסור, אבל מצות יבמה יבא עלי' קוים גם באלמנה לכהן גדול, וא"כ אמאי לא תפטר צרה

והנה על דברי הריב"א הקשו מאי פריך בגמ' ב"מ, למה לי קרא דאיש אמו ואביו תראו דאם אמר לו הטמא לא ישמע לו, הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, וכן מאי דפריך בב"מ, למה לי קרא דוהתעלמת שאם הי' כהן והיא בבית הקברות דלא יחזור האבידה, פשיטא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומאי קושיא הא בלא קרא אילו הי' מחזיר האבידה לא הי' עובר את הלא תעשה, והשתא דכתיב קרא דלא יחזיר ולא ישמע אם עבר הא עובר בל"ת

אכן אפשר להקשות על דברי הריב"א, איך סובר דאם עבר ועשה הל"ת נדחה, ע"כ דקיים העשה, כיון שעכ"פ עבר על העשה, הרי הוי מצות העשה שקיים מצוה הבאה בעבירה, ומצוה הבאה בעבירה הא לאו מצוה היא כלל, וא"כ הרי לא קיים כלל את העשה ואיך תידחה הל"ת

ב) אכן בהאי דינא דמצוה הבאה בעבירה, יש לעיין אם הוי דאורייתא או דרבנן, והנה השאגת ארי' בסימן צ"ז הביא דברי הרמב"ם דאם אכל מצה שאסור לאוכלה לא יצא ידי מצוה, והקשה הא איתא בגמ' פסחים. ל"ה, יכול יצא אדם ידי חובתו בטבל כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל, ואיסורה דחמץ להיכן אזלא, אמר רב ששת הא מני ר' שמעון היא דאמר אין איסור חל על איסור, ע"כ, והנה מהך ברייתא מוכח דבלא קרא דלא תאכל חמץ הוו אמינא דיצא, וע"כ או דהוו אמינא אף שעבר איסור טבל יצא משום דמצוה הבאה בעבירה הוי רק דרבנן, או כיון דאין לו אלא כזית מצה מטבל הו"א דאתי עשה ודחי ל"ת, וא"כ הרמב"ם דפסק דאיסור כולל חייל, וא"כ מהאי קרא לא מצי למילף, ותקשה הא, או דאיסור מצוה הבאה בעבירה מדאורייתא יוצאין, או היכא דאין לו אלא כזית מצה מטבל יוצאין ולא אמרינן אין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שאחר הדיבור ואמאי כתב הרמב"ם דאין יוצאין

ונראה לי, דהרמב"ם ס"ל כיון דילפינן מכל מושבותיכם דאין יוצאין בביכורים בירושלים, משום דכתיב מושבותיכם בעינן מצה הנאכלת בכל מושבותיכם, א"כ הרי אמרה התורה דבאיזו מצה יוצאין, דוקא במצה המותרת לאכול בכל מושבות, אבל אם לא היתה בכל מושבות אין יוצאין, מכל שכן היכא דאסורה בודאי דאין יוצאין, שהרי היא אסורה, ואף דיוצאין במע"ש בירושלים משום דיש לה היתר שאם נטמאת פודין אותה, היינו דאפשר דיש היתר, אבל היכא דהיא אסורה לא שייך לומר יש לה היתר, דהרי כשהיא באיסורה אין לה היתר, דיש לה היתר שייך לומר רק היכא דעתה מותר לאכול שהרי היא בירושלים אלא דאין לה היתר במושבות, אמרינן גם במושבות יש היתר אם נטמאת, אבל כשהיא באיסורה. הרי להאיסור אין היתר ואין לומר דזה גופא יהי' ההיתר משום דאין לו אלא כזית הזה, ועשה דוחה ל"ת, דכיון דהטעם רק משום דיחוי לא שייך יש לה היתר דאם נימא משום דיחוי ג"כ היתר הוי, א"כ הרי גם לבכורים יש היתר בכל מושבות היכא דלא יהי' לו אלא כזית מצה, וא"כ היו יוצאין בבכורים בירושלים, ע"כ דמה שיודחה האיסור מפני העשה לא מקרי היתר, משו"ה אף באין לו אלא כזית אין יוצאין, דבמצה שאין לה היתר. בלא העשה דמצה אין יוצאין, והברייתא לא סבר לדרשא דבכל מושבות, משו"ה איצטריך ללמוד מקרא דלא תאכל חמץ. אבל בהברייתא ג"כ מיירי היכא דאין לו אלא מצה טבל, דאל"ה לא איצטריך קרא, דהא הוי מצוה הבאה בעבירה, והך ברייתא סברה לה כר"ע מקמי' דהדר בי' והי' סבר דילפינן דאין יוצאין בבכורים מקרא דמצה ומרור, ולא דריש בכל מושבותיכם, משו"ה איצטריך ללמוד מקרא דלא תאכלו חמץ, אבל לדידן דקי"ל דדרשינן בכל מושבותיכם דהקפידה תורה שיהי' היתר, א"כ אם אוכל בעת איסורו אין לזה היתר

משו"ה כתב הרמב"ם דאין יוצאין במצה אסורה ואף