לבוש מרדכי על יבמות נז

ליבום עולה לחליצה, אכן חליצה כזו אין עוקרת זיקה והויא חליצה פסולה, נמצא דרבנן כשאמרו חייבי לאווין מדרבנן לכתחילה לא ייבם, הרי מדרבנן לא תליא בחפצו, שהרי מיאנו שמים, ואף שבדיעבד קנה, אבל החליצה היא חליצה מדין יבמתו דהוי חליצה פסולה, משו"ה סובר הרמב"ם דחליצת חייבי לאווין ועשה החליצה פסולה אף שאם בעלו קנו

אלא שיקשה על זה קושית הרשב"א שהבאנו, דמקשה מנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה היינו דכיון דבנודרת הנאה הרי הזיקה זיקה שלימה ואיך יפטור חליצה דהויא רק מדין יבמתו שהיא חליצה פסולה, זיקת יבום מעליא, דבשלמא באלמנה לכהן גדול הרי זיקתה אינה שלמה, שהרי רמיא רק לחליצה ולא ליבום, אבל בנודרת הנאה אם נימא דדין חליצה פסולה תליא באם חפצו שמים, אבל אם חפץ שמים מונעו מיבום אף שבדיעבד קנה הויא חליצה פסולה, א"כ אף היא עצמה לא תשתרי דאין חליצה פסולה עוקרת זיקת יבום מעליא, ע"כ דאם חפץ מייבם איננו דין באם לא חפץ שמים לכתחילה, אלא בדיעבד אם יהי' יבום, וא"כ תקשה על הרמב"ם דהוא ס"ל דדין דחליצה פסולה תליא אם אין חפץ שמים, ואף לכתחילה אין החליצה כשרה, א"כ תקשה בנודרת הנאה ובחייבי לאווין ועשה איך יותרו ע"י חליצה פסולה, הא אין חליצה פסולה עוקרת זיקתה זיקת יבום, ועלי' הרי זיקת יבום שהרי אם בעלו קנו

אכן אפשר לומר לדברי הרמב"ם, דכמו באלמנה מצינו דגם לאחר מיתה קריא שאירו, כדאמרינן לקמן בדף נ"ה ע"ב, ואף דשם בתוס' כתבו דמהך דרשא אשמעינן דלאחר מיתה לא נקראת שאירו, הנה בב"ב דף קי"ד כתבו בתוס' דלפי האמת גם לאחר מיתה נמי מקריא שאירו, וכן מוכח מהא דצריך הבעל להטמאות לאשתו, והאשה הא ג"כ מחויבת לטמאות לבעלה, דדוקא ארוסה אין מטמאה לו, אבל נשואה מחויבת להטמאות לבעלה, דלאחר מיתה נמי מקריא שאירו ואגידא גבי', ואעפי"כ שריא להנשא דמיתה עשתה היתר להנשא לעלמא, דכתיב כי ימות והלכה והיתה לאיש אחר, א"כ אפשר דהא דקי"ל חליצה מפקעת זיקה מכל האחין, דעוקר זיקה מכל האחין, וקי"ל שליחותא דאחין עביד, הוא דוקא בחליצה כשרה, אבל חליצה כזו דילפינן מיבמתו, אף דשריא להנשא, דכיון שאחד מן האחין חלץ לה הותרה להנשא לזר, זיקא דאחין נשאר עלי', אלא אף שנשאר עלי' זיקת האחין אעפי"כ יש היתר בהאי חליצה להנשא

וכדברינו שאפשר להיות שנשאר זיקה ואעפי"כ שריא להנשא, מפורש בתוס' לקמן דף נ"ג ד"ה רבינא, ז"ל התוס' ואר"י דלענין התירה לשוק לכו"ע הויא חליצה, כדקי"ל דאין תנאי בחליצה, אלא לענין דהויא חליצה פסולה דלא מפקע זיקה לגמרי שלא יועיל אחרי מאמר בלשון זיקת יבמין, קאמר דיש תנאי, שוב מצא ר"י בשם ר"ת עכ"ד התוס', ועיין בתוס' ישנים דמוכיח זה ממתניתין, עכ"פ חזינן מדברי התוס' דאף שנשאר זיקה שריא להנשא

ב) ולבאר דברי התוס' דחילקו דלענין היתר לשוק אין מועיל התנאי ולענין עקירת הזיקה מועיל התנאי שלא תעקר הזיקה, נראה לי דהנה התוס' בנזיר דף י"א הקשו איך מועיל תנאי בנזירות, הא נזירות אי אפשר לקיים ע"י שליח, דאמר בהמדיר דבעינן תנאי דומיא דבני גד ובני ראובן כו', וי"ל אחרי דיכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאלו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח עכ"ד התוס', וכמובן התירוץ הזה קשה מאד, דהרי התנאי הוא בתחילת הנזירות, וזה אי אפשר לקיים ע"י שליח, וגם הגרעק"א הקשה עוד מנדרים דאשכחן קונם רחיצת עולם אם ארחץ, והתם לא אפשר לקיים ע"י שליח

ומה שהקשה הגרעק"א על תמיהת התוס' ז"ל, לא ידעתי מאי אולמיה דהאי מהאי ואדרבה טעמא דאי אפשר לקיים ע"י שליח לא ברירא דהא יש פלוגתא בזה ביבמות משו"ה נקט יותר משום מתנה על מה שכתוב בתורה דזה לכ"ע וצ"ע עכ"ל הגרעק"א, ודברי הגרעק"א צל"ע, דהרי לפי טעמא דמתנה על מה שכתוב בתורה דוקא תנאי כזה שהוא מתנה ע"מ שכתוב בתורה אין מועיל, אבל תנאים אחרים כמו אם יש בכרי הזה מאה כור וכדומה מועיל, ולפי טעמא דאי אפשר לקיימו ע"י שליחו הא כל תנאי דעלמא אין מועיל וא"כ הרי קושית התוס' אלימא דאמאי מועיל תנאי בנזירות הא הוא דבר שאי אפשר לקיימו ע"י שליח, וגם הא התוס' ביארו דכו"ע מודו דלענין ביטול היתר החליצה אין מועיל תנאי, וא"כ הלא בדין דכל מילתא דאי אפשר לקיימו ע"י שליח אין כאן פלוגתא

והנראה לי לתרץ קושית התוס', דהנה הא דקי"ל כל מילתא דאי אפשר לקיומו ע"י שליח אין מועיל תנאי, ביאור הדברים דכל היכא שהוא בעלים והוא הפועל הדבר, כל מילתא דאיהו עביד מצי משווי שליח, וכיון שהוא בעלים על הדבר ועל חלות הדבר בידו להתנות תנאי, אכן היכא דאין הוא הבעלים על הדבר ואין הוא העושה חלות הדבר, למשל בחליצה אילו הי' הוא החולץ את האשה, הוי אמרינן שהוא מתיר את האשה בחליצתו את נעלה, אבל הלא האשה עושה המעשה, היא חולצת נעלה מעל רגליו, א"כ אין הוא המתיר אותה, אלא המעשה בעצמה חליצת הנעל מעל רגליו ע"י האשה מתיר אותה, ובעינן רק כונה דידי' שהוא יכון, אבל אין הוא עושה את פעולת ההתרה, אלא המעשה בעצמה מתרת, משו"ה אין יכול לשלוח שליח לעשות המעשה, אחרי שהוא איננו פועל את ההתרה, וכיון דהמעשה בעצמה היא המתרת משו"ה אין יכול להתנות תנאי, דאימתי אמרינן תנאו מועיל, אלא היכא שהוא פועל את פעולת הדברים, כמו בגט וקדושין שהוא המגרש והוא המקדש, דאם מתנה תנאי דרק באופן זה הוא מקדש ומגרש, אם לא נתקיים התנאי ילפינן שאז בטל מה שהוא עושה, אבל דבר שאין הוא העושה, דהמעשה בעצמה פועל, ורק כונתו בעינן, לזה אין מועיל תנאי לבטל שלא יהי' כונה, דזה לא מצינו למילף מתנאי בני גד ובני ראובן.