לבוש מרדכי על יבמות נו

מכותית אינו מתיחס אחרי ה', שהוא עכו"ם, ולדידי' ישראל הבא על כותית אין הולד ממזר, שהרי עכו"ם הוא ובעכו"ם לא שייך ממזרות, אכן רב יהודה בשם רב אסי וכן ר' יוחנן, סברי דהלימוד הוא מדכתיב כי יסיר ולא כתיב כי תסיר, ש"מ דבנך הבא מן הכותית אין קרוי בנך, ואי אפשר לכתוב שהיא תסיר את בנך שהרי באופן שתקח בתו של עכו"ם לבנך, איננו בנך. א"כ לרב אסי ורב יוחנן ילפינן רק שאיננו בנו. היינו שאין נחשב בן של אבי הבן, ויחס אין לו, אבל הוא ישראל, ואדרבה מוכח שהוא ישראל שהרי האיסור שאסרה התורה הוא מפני שיעבוד ע"ז, א"כ גם האיסור של בתו לא תקח לבנך הוא ג"כ מפני איסור ע"ז, דאף שאיננו בנו, אבל ישראל הוי, והוא בכלל ועבדו אלהים אחרים, וילפינן רק מהאי קרא דיחס אין לו, אבל לא שהוא נחשב עכו"ם, (ואפשר דבדברי ר' יוחנן לא גרסינן תיבות אלא בנה ורק בדברי שמואל גרסינן זה), משו"ה לר' יוחנן ורב אסי ישראל הבא על הכותית הולד הוא ישראל והוי ממזר, משו"ה לקמן דקאי אליבא דר' יוחנן פריך דלמאן דס"ל דרשינן טעמא דקרא תקשה למה לן קרא דכי יסיר, דמעצמינו היינו יודעים שהטעם משום איסור ע"ז ואייתר כי יסיר לרבות כל המסירים, ולמאן דלא דריש טעמא דקרא אדרבה אשמעינן קרא דטעם מפני עבודה זרה, וא"כ האי קרא דוקא בשבעה אומות שהם עובדי עבודה זרה, א"כ בשארי אומות אפשר דאין זה הדין

אכן הרמב"ם פסק כשמואל דס"ל כי יסיר הוא ידיעה, שאמרה התורה שאם תקח בת עכו"ם לבנך יסיר החיתון את הולד מאחר ה', א"כ הולד הוא עכו"ם, ואמרה התורה הטעם של איסור לקיחת הבת לא משום איסור עבודה זרה, אלא מפני שאז אין מתיחס אחר האב א"כ לא שייך כלל לחלק בין שבעה אומות לשארי אומות, אחרי שאין הטעם משום עבודה זרה, והרמב"ם שפסק דאין הולד ממזר, שהוא פסק כשמואל, לא שייך כלל לחלק בין שבעה אומות לשארי אומות. סימן יז

בדין אם עבר וכנס יבמתו האסורה לו

דף כ. פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן (גירסת הגר"א חולצין ולא מיבמין ולא כמו שהוא לפנינו או חולצין או מיבמין) כיצד, מתו ולהם אחין ולהם נשים כו' מתו אחים ועמדו הם ועשו מאמר בנשותיהם ונתנו גט וחלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבא פצוע דכא ע"כ, וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות יבום הלכה יוד ז"ל, לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או עשה ואין צריך לומר שני' ה"ז קנה קנין גמור ומוציאה בגט, והיא וכל צרותי' מותרת לזר שהרי נפטרה, וכתב ע"ז הלח"מ וא"ת אמאי לא חשבינן לה בביאה פסולה, דכיון דמדרבנן אסור לבא עלי' גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' כמו דחשבינן ביאה אחר גט ביאה פסולה אע"ג דלא הוי אלא גזירה אטו ביאה אחר חליצה, וי"ל דאין לדמות הגזירות להדדי כו', אבל ק"ק למה קרא רבינו לקמן בפ"ז חליצה פסולה משום הא דאסרו רבנן לבא עלי' אטו ביאה שני', הא אין לדמות הפסולים להדדי עכ"ל

עוד קשה לי על דברי הרמב"ם שם בפ"ז מהלכות חליצה, שכתב שם בהלכה ט' ז"ל, ג' אחין ב' מהן נשואין לב' אחיות ויש לכל אחת משתיהן צרה, ומתו הנשואין את האחיות ונפלו האחיות וצרותיהן לפני יבם, אם חלץ לצרות נפטרו האחיות, אבל אם חלץ לאחיות לא נפטרו הצרות עד שיחלצו הצרות, מפני שחליצת אחיות חליצה שאינה מעולה, וחליצה שאינה מעולה אינה פוטרת הצרה כמו שביארנו, יראה לי שכך הדין בשתי יבמות מבית אחד והאחת מהן אסורה על יבמה משום שני' או משום חייבי לאווין או מחיובי עשה, שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה חלץ לצרה הותרה האסורה עכ"ד הרמב"ם, והדברים תמוהים, שהרי הרמב"ם כשביאר דיני חליצה פסולה בפ"ה מהלכות יבום כתב בהלכה י"ב, נחלצה אחת מהן חליצה פחותה, הותרה להנשא לזר זו שנחלצה, אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה, שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת יבום מבית זה עד שתחזור על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן עכ"ד הרמב"ם, הרי שהרמב"ם מפרש הא דבגמ' אמר חליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין, היינו למפטר צרה, שאם היא קבלה חליצה מכל האחין אז נפטרה צרה, אבל אם קבלה חליצה מכל האחין אף חליצה פסולה הותרה הצרה, ואם כן היכא שאין אלא אח אחד הרי קבלה היא חליצה מכל האחין ונפטרה הצרה, א"כ הכא הא מיירי שאין אלא אח אחד, שהרי כתב הרמב"ם, ג' אחין ב' נשואין ב' אחיות ומתו הנשואין את האחיות, א"כ נשאר אח אחד, א"כ כשקיבלה היא חליצה הרי קבלה חליצה מכל האחין, והיכא שקבלה חליצה מכל האחין הרי סובר הרמב"ם דהותרה הצרה אף ע"י חליצה פסולה

א) על קושיות הלחם משנה שהקשה אמאי סובר הרמב"ם בחייבי לאווין ועשה דהוי חליצה פסולה, כיון דבחייבי לאווין ובחייבי עשה הדין דאם בעלו קנו, א"כ איסור דרבנן בחייבי לאווין ועשה לא הוי כמו בגט וכדומה, וא"כ אמאי סובר הרמב"ם דחליצה של חיובי לאווין ועשה הוי חליצה פסולה, כיון דהביאה בדיעבד הוי ביאה ויבום מעליא א"כ נימא דגם החליצה הוי חליצה כשרה, נראה לי דהרמב"ם סובר כדהוה סבר הרשב"א שביארנו למעלה בסימן י"ב דכיון דכתיב בקרא אם לא יחפוץ האיש דמשמע הא אם חפץ יהי' מותר לו לייבם. דאם אסור לו ליבם הרי לא תלי הדבר בחפצו אלא בחפץ שמים ואף שבדיעבד אם יבם קנה, אבל הרי לכתחילה אסור לו ליבם, א"כ אין הדבר תלי בחפצו אלא בחפץ שמים וכמו דאיתא בירושלמי מאן יבמי ולא שמיאנו שמים, נמצא אילו הי' הדין הזה מן התורה שלכתחילה אסור אז החליצה הזאת לא היתה מדין חליצה מעליא, אלא מקרא דיבמתו דמרבינן אף שאינו עולה