לבוש מרדכי על יבמות נ

איננו זר מעיקרא, לא הוי פסולו זרות, אבל ביבמה מה דקרי רחמנא זר אין הטעם משום פסולו, אלא שאיננו מן האחין, אפשר דכאן לא דייקינן זר אצלה מעיקרא, וא"כ אפשר דאף יבמה לשוק אין נפסלת אם אין זר אצלה מעיקרא

אכן הא קאמר בגמ' דף י"ג דילפינן מקרא דלאיש זר דאין קידושין תופסין ביבמה, הרי דסבירא לגמ' דמדקרי זר, ראי' שאינו תופס קידושין, וא"כ ע"כ לסוגיא דגמ' הנ"ל התורה קראה ליבמה לשוק זר משום פסלותו שאין תופס קידושין, וכיון שאין תופס קידושין בודאי דפוסל בביאתו, דהרי רחמנא עשאו לזר, וע"כ צ"ל דהאי סוגיא דסברה דאפשר להיות שיבמה לשוק אינה מתחללת, ע"כ אתיא כשמואל דהוא לא דריש מלאיש זר דאין תופס קידושין, והוא יסבור דקריא רחמנא זר שאינו מן האחין, דלא קאי מטעם פסלות, והא דמספקא לי', משום דדילמא ללאו הוא דאתא, או קרא ללמוד בא, דלא תהי' הוי' וא"כ לב"ש דהוא דריש החוצה, מכלל דאיכא פנימית, אליבא דב"ש, בודאי דתפסי קידושין ביבמה לשוק, ורק לב"ה דלא דרשי החוצה מכלל דאיכא פנימית, לדידהו אפשר לומר דלא תפסי קידושין

ובזה יש לישב מאי דקאמר בדף ט"ו, תרתי בעי מיני', צרות מאי, ואת"ל צרות כב"ה, בני צרות לב"ש מהו, למאי נפקא מינה למיפשט ולד מחזיר גרושתו לבית הלל, והקשה בתוס', דאמאי נקט ולד מחזיר גרושתו, דהוה לי' למיפשט ולד יבמה גמורה לשוק לב"ה דקאי בה, אכן לדברינו משו"ה לא קאמר אליבא דבית הלל דלבית הלל דלא דרשו החוצה מכלל דאיכא פנימית, אפשר דאין קידושין תופסין ביבמה, וכיון דאין קידושין תופסין ביבמה, בודאי דיבמה לשוק נפסלה, דאם אין בה קידושין הויא בכלל כי תהי' לאיש זר, אף אם אין זר אצלה מעיקרא, דכיון דאין תופס קידושין זהו זרות, משו"ה קאמר למיפשט ולד מחזיר גרושתו, דודאי לב"ה תופס קידושין, ומבעיא לי' אי הויא זר, היכא דאין זר אצלה מעיקרא ותפסי קידושין

והנה הא דמספקא להו לתלמידי ר' יהושע מי אמרינן ק"ו מאלמנה לכה"ג. או דילמא מה לאלמנה לכה"ג שכן הוא עצמה מתחללת, ולכאורה מאי תיבעאי להו, הא פשיטא היכא דאיכא למיפרך פרכינן וכן לקמן בדף מ"ד פריך אלא אלמנה קשיא, מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, אכן באמת הקשה זאת תוס' בדף י"ד, דאמאי איצטריך לר' יהושע קרא דהיא תועבה ואין בני' תועבין ועיין שם בדברי תוס' דמסקי דתלמידי ר' יהושע לא מסקי אדעתיהו הנך דרשות, וכמובן זהו דוחק גדול

והנה ראיתי שם תוס' ישינים בדף מ"ד כתבו בשם הר"ח, דהא דאיתא ברייתא, היא כשירה, לא קאי על מחזיר גרושתו, דנהי נמי דולדה כשר משום דכתיב היא תועבה ואין בני' תועבין, מ"מ איהו אפסלה מתרומה דבי נשא, ובירושלמי מפורש כן: ולכאורה הדברים תמוהים דהא בגמ' אמר ד' ס"ט, ואימא אף מחזיר גרושתו, ושני זר מי שזר אצלה מעיקרא והרי שם ג"כ בדף מ"ד בהאי סוגיא מפורש איתא מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת

ולכן נראה לי, דהאי דמספקא לתלמידי ר' יהושע, זהו גופא דמספקא להו, איך הוא הפירוש בזר, אם הפירוש דאם איננו מין אחר כמו עכו"ם ועבד וממזר אי הוי זר מפני שאסור עתה, או דילמא אף שאסור כיון שאין איסורו מפני שהוא זר מעיקרו, אף עתה אינו זר אם קידושין תופס, ולפי זה הפירוש בגמ' בדף ס"ט, ואימא אף מחזיר גרושתו, וא"כ מאי מיבעאי לתלמידי ר' יהושע, ומשני דזהו דמיבעא להו, דילמא אין זר אלא מי שהוא זר אצלה מעיקרא, וכיון דר' יהושע פשיט להו דקרא דהיא תועבה ואין בני' תועבין, דהי' בקבלה דדרשה דהיא הוא ללמוד דאין בני' תועבין, א"כ נפשטו להו שני האיבעיות ביחד, דבני דמחזיר גרושתו כשרין, ושהיא עצמה אסורה לכהן, דזר לאו דוקא אם הוא זר מעיקרא, דמדאיצטריך קרא לאשמעינן דבני' אינם תועבין, הרי אשמעינן קרא, דבלא קרא הוי אמינא דבני' ג"כ פסולין, דהוי ילפינן מאלמנה לכה"ג, וע"כ דגם היא מתחללת, דבלא זה לא נוכל למילף ק"ו, והא דפריך בגמ' בדף מ"ד אלא אלמנה קשיא, מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, הוא אם דרשינן היא תועבה ואין צרתה תועבה, אבל בני' לא כתיב בקרא, וא"כ שפיר פריך דילמא זר הוא דוקא בזר אצלה מעיקרא ואינה מתחללת, אבל אם מפי השמועה למדו דהיא תועבה ואין בני' תועבין, ע"כ אשמעינן קרא דבלא זה הוי אמינא דגם בני' תועבין, ע"כ דפירוש זר הוא מה שהוא אסור לה ואפילו באינו זר אצלה מעיקרא, וא"כ למסקנא דפשיט ר' יהושע דהיא תועבה ואין בני' תועבין כדאיתא בנדה דהכי פשיט להו, ע"כ דמחזיר גרושתו נפסלה, משו"ה כתב הר"ח דהא דאיתא בברייתא היא כשרה לא קאי על מחזיר גרושתו וממילא גם יבמה לשוק בודאי נפסלה כמו מחזיר גרושתו, דמאי דכתיב בקרא כי תהי' לאיש זר, הוא למי שנאסרה לו איסור השוה בכל, דכיון דעתה אסורה לו, האיסור של עתה עושהו לזר אף דלא הוי זר אצלה מעיקרא

ג') והא דאיתא בגמ' כריתות דף ו', הסך בשמן המשחה למלכים ולכהנים ר' מאיר מחייב, ור' יהודה פוטר כו', ואמר ר' יוסף במאי פליגי ר' מאיר ור' יהודה גבי מלכים וכהנים, ר' מאיר סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב, ומלך וכהן השתא זרים נינהו, ור' יהודה סבר בעינן עד דאיכא זר מתחילתו ועד סופו, ומלך וכהן לאו זרים נינהו, והרמב"ם פסק כר' יהודה, נראה לי דאדרבה משם ראי' דהאיסור עושהו לזר, דהנה הרמב"ם כתב ז"ל, הנותן משמן המשחה על גבי מלך או כהן גדול שכבר נמשחו פטור שנאמר אשר יתן ממנו על זר ואין אלו זרים אצלו, אבל הסך ממנו אפילו למלך וכהן גדול חייב, שנאמר על בשר אדם לא ייסך כל אדם במשמע, וכהן גדול שנטל משמן המשחה מראשו וסך במעיו חייב כרת והוא שיסוך ממנו בכזית, והשיג הראב"ד ז"ל, א"א לא מחוור מתוך הגמ' דכריתות דבעינן לסיכה כזית, אלא