לבוש מרדכי על יבמות מו

טפי, ע"כ, ולכאורה תקשה דא"כ איך פסקו דין בסנהדרין אחרי הרוב משום דכתיב אחרי רבים להטות, הא תמיד הי' מופלא שבסנהדרין שהוא לגבי אינך מחודד טפי, וא"כ תמיד הי' הדין נשאר בספק אם רובא אמרו נגד המופלא שבסנהדרין, האם לב"ש הי' המופלא שבסנהדרין מכריע תמיד

ונראה לי, דהנה קיי"ל תמיד חד בתרי בטל, וזה ילפינן מדין דאחרי רבים להטות, ולכאורה קשה מאי ראי' היא זו מדין דאחרי רבים להטות לבטל חד בתרי, התם סברא היא כשבאנו לפסוק דין ואין אנו יודעים איך הדין נוטה עלינו לעשות כהרוב, אבל מנא לן דהמיעוט בטל לגבי הרוב

וצריך לומר, דהנה התורה נתנה כח לבי"ד של עשרים ושלשה לפסוק הדין להרוג איש, אבל לפחות מעשרים ושלשה לא נתנה התורה את הכח לפסוק מיתה, ואף אם יהי' בי"ד של עשרים ושלשה נו"נ ובגמר הדין נשארו רק עשרים ושנים, ורק אחד לבד המזכה ועשרים ואחד מחייבים, לא יוכלו לפסוקי באשר חסר להם אחד, והמה רק עשרים ושנים ולעשרים ושנים לא נתנה התורה הכח לפסוק מיתה, וא"כ תיקשה היכא שיש עשרים ושלשה, ושלשה עשר מחייבים, ועשרה מזכים, איך פוסקים הדין למיתה, הא רק שלשה עשר המה המחייבים, ולשלשה עשר הא לא נתנה התורה הכח לפסוק מיתה, ועכצ"ל דכשיש בי"ד של עשרים ושלשה, והרוב מהם היינו שלשה עשרה מחייבים, הוי כאילו כל העשרים ושלשה מחייבים, דאף שיש להעשרה הרשות בעת משא ומתן בהדין לומר דעתם ולהוכיח כדבריהם, בגמר הדין כשרואים שהרוב נגד דעתם עליהם לבטל דעתם ולהיות גם המה מהמחייבים, שדעתם בטלה לדעת הרוב, ומשו"ה נחשב כאילו כל העשרים ושלשה מחייבים הרי חזינן דאמרה התורה דהמיעוט בטל לגבי הרוב

והנה זה ודאי כשישבו סנהדרין ודנו כאחת בדין, אזלינן בתר רובא, אף אם המיעוט מחדדי טפי, דהרי כלל אמרה התורה אחרי רבים להטות, ולא חילקה התורה בין אם המיעוט כמותם, או מחודד טפי, ומי יכול לשער חכמת כל אחד, ואם צריך בי"ד או סנהדרין לפסוק דין הבא לפניהם, עליהם לילך בתר רוב, אכן היכא דהם שני בתי דינים או שני סנהדרין, או שאין הדבר נוגע עתה למעשה רק עלינו לידע איך לפסוק ההלכה, בזה עשו ב"ש כדבריהם, דכיון דמחדדי טפי אין ב"ה ב"ד עליהם שיהיו הם מוכרחים לפסוק הדין כב"ה נמצא דטעם דמחדדי טפי מועיל רק אם אינם מצורפים ויוכלו המה לפסוק הדין כסברתם, אחרי שהם מחדדי טפי אינם כפופים לפסוק הלכה כב"ה, אכן אם נאמר שיש איסור לא תתגודדו, שאסור להם להתחלק לפסוק זה הלכה כן וזה הלכה כן, א"כ צותה התורה שיהיו נחשבים כבי"ד אחד, ובב"ד אחד הא אמרה התורה אחרי רבים להטות דעתו, ולבטלה לרבים ולפסוק הלכה כמותם, אף בדיני נפשות אף לחייב אדם מיתה נגד דעתם, א"כ מכש"כ בדיני טומאה וטהרה שעל המיעוט לבטל דעתם ולפסוק הלכה כהרוב, אחרי דמפני דין דלא תתגודדו אינם מחולקים והרי הם כב"ד אחד

משו"ה פריך שפיר איך עשו ב"ש כדבריהם להפחית המקוה ואיך ייבמו הצרה, כיון דעל זה נאמר לא תתגודדו שאסור להיות אגודות זה פוסק כן וזה פוסק כן, וא"כ חד ב"ד הוא ב"ש וב"ה, ובחד ב"ד אפילו אם המיעוט מחדדי טפי עליהם לבטל דעתם ולפסוק כהרוב, ומשו"ה משני רבא דבשני ב"ד לא נאמר לא תתגודדו, וכיון דאינם מצורפים, שוב הדרינן לזה דכיון דהם מחדדי טפי אינם כפופים לבי דינא דב"ה

ב) והנה בפסחים דף נ' איתא במתניתין, ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם, ולא ישנה אדם מפני המחלוקת

והנה ביורה דעה סימן רי"ד כתב המחבר ז"ל, וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן, ואף בדברים שהיו אסורים מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור. הותרו בהם אם אין דעתם לחזור ע"כ, לפי זה משמע מדברי המחבר, דהא דאמרינן במתניתין נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם, הוא דוקא באם דעתו לחזור, אבל אין דעתו לחזור, אין עליו דין חומרי המקום שיצא משם, ולפי זה חומרי המקום שהלך לשם הוא אף בדעתו לחזור, והמחבר עצמו כתב באו"ח סימן תס"ח כלשון הרמב"ם ז"ל, ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין לא ועשה בישוב מפני המחלוקת, אבל עושה הוא במדבר, וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין לא יעשה ונותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם, ואעפי"כ לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני איסור אל ישנה אדם מפני המחלוקת, וכן מי שדעתו לחזור נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום, הרי דהאי דינא דנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם, הוא באין דעתו לחזור, אבל אם דעתו לחזור נוהג כאנשי מקומו רק שלא יתראה בפניהם, ועיין בש"ך שם ביו"ד שהקשה זה

אכן באמת הקשה כבר תוס' הסוגיות אהדדי דהנה בפסחים דף נ"א איתא, כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא כו', ורבה בר בר חנה לית לי' הא דתנן נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם כו', רב אשי אמר אפילו תימא מבבל לא"י הני מילי היכא דאין דעתו לחזור, ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה, הרי דמתניתין מיירי דוקא מאין דעתו לחזור, ואילו בחולין איתא, כי סליק ר' זירא אכל מוגרמת, דרב ושמואל ור' זירא לית לי' נותנין עליו חומרי המקום שיצא וחומרי המקום שהלך לשם, ומשני רב אשי, הני מילי בדעתו לחזור, ור' זירא אין דעתו לחזור, והקשה תוס' בפסחים נ"א, א"כ לצדדין קתני, חומרי המקום שיצא משם בדעתו לחזור, וחומרי המקום שהלך לשם באין דעתו לחזור