לבוש מרדכי על יבמות מד

בתרומה הא אין צריך לעיין במה שיהי' להבא, שהרי בתרומה אין עושים מתים כחיים, וכל זמן שיש ולד לבת ישראל מהכהן אוכלת בתרומה וכשמת אסורה, וכן להיפך אם יש ולד לבת כהן מישראל אסורה לאכול בתרומה וכשמת מותרת, א"כ לא שייך למידרש עיין מה שיהי' אחר כך ומשו"ה בתרומה דרשינן רק ענין דעיין עליו לזרע פסול, אבל לא מה שיהי' אחר כן, משו"ה בתרומה בלא קרא דכנעורי' פרט למעוברת היתה מעוברת בת כהן מישראל אוכלת, אחרי שעתה אין זרע עוד לישראל, ורק כשיולד אז תהי' אסורה, אבל כיון דכתיב קרא כנעורי' פרט למעוברת, דאם היא מעוברת מהישראל ואיננה כנעורי' אינה אוכלת, אבל עד ארבעים דהוי מיא בעלמא אוכלת, אבל ביבום דדרשינן עיין מה שתהא לאחר מכאן, היינו מה שיהי' אחר כן, א"כ אף שהוא מיא בעלמא אעפי"כ עתיד להיות מזה ולד, משו"ה אם בא עלי' ואחר כן נולד ולד חייב בקרבן. אף דבעת שבא עלי' הי' מיא בעלמא

ב) שוב ראיתי שהנודע ביהודה קמא סימן ס"ט רוצה לחדש דבר חדש, דאם נקלט הזרע לאחר מיתתו. כיון דבשעה שמת האח לא הי' לו בן. זקוקה האשה בשעת מיתה ליבום ואף שאחר מיתתו נקלט הזרע, כיון דבשעת מיתה לא הי' לה בן ממנו זקוקה ליבום, כפי הנראה סובר הנודע ביהודה, דכיון דנקלט הזרע הוא בן, אכן הא עד ארבעים הא מיא בעלמא ואף אחר כן גם כן לא הוי זרע כל זמן שלא יצא לאויר העולם, שהרי איצטריך קרא דכנעורי' פרט למעוברת, אלא ע"כ ביבום הא דאסורה ליבום הוא משום עיין עליו מה שיהי' לאחר כן, וא"כ אף קודם שנקלט הזרע אעפי"כ דין דעיין עליו יש כאן, כיון שנבעלה לו ויש זרע במעי' שיוכל להולד מזה בן לו

ומה שהקשה בנו"ב דלפי דברי התוס' ביבמות דף ל"ז בד"ה רוב היולדות שהקשו, וא"ת מה מועיל הבחנת ג' חדשים משום הבחנה, אכתי יוכל לבא לידי ספק אם תנשא מיד ותלד לששה חדשים ויום אחד או אפילו ג' ימים, דיש להסתפק אם הוא בנו של ראשון ולא נקלט הזרע עד יום ג', או הוא בנו של שני דיולדות לשבעה יולדות למקוטעין, וי"ל דכל כך לא הי' משתהה הכרת העובר מן הראשון עד שליש ימים מן השני, והקשה תינח תירוץ התוס' לענין תנשא, אבל היך מתיבמת אחר ג' חדשים מיום המיתה, ודילמא לא נקלט הזרע עד יום ג', ועדיין לא שלמו ג' חדשים מעת העיבור, הנה הנודע ביהודה בעצמו אומר בסוף דבריו דעפ"י הרוב הזרע נקלט בשעת עיקר התשמיש, ורק לענין תנשא. דשמה גזרו חכמים שצריך להיות הבחנה שלא יהי' ספק, ואם תנשא תיכף לאחר ג' ותלד לסוף ששה חדשים ויום אחד והי' הדבר בספק, מאי נימא רוב נקלט הזרע בשעת תשמיש, ובודאי של בתרא הוא, אדרבה איכא רוב דלט' ילדן, וא"כ אדרבה נימא שנקלט הזרע מן הראשון לאחר תשמיש, והיא מן הרוב דילדן לט', דמאי חזית דאזלת בתר רוב דנקלט הזרע בשעת תשמיש זיל בתר רוב דלתשעה ילדן, אבל ביבום הא סמכינן על רוב דנקלט בשעת תשמיש, ואם תתודע בעוד יום או יומים שמעוברת היא, תיכף יפרוש ממנה, דלא יעבור על איסור אשת אח, ומה שבועל מקודם שידע לא חיישינן כיון שעשה בהיתר, כמו דסמכינן על רוב בהמות כשרות ולא צריך לבדוק אבל בהבחנה הא חיישינן שמא יהי' ברור לה ואעפי"כ תחפה כדי שירש בנה בנכסי בעלה

ומה שהקשה רעק"א בתשובותיו בסימן צ' מתוס' נדה ל"ח ד"ה שיפורא גרם, דחיישינן שמא לא נקלט הזרע עד מחרת התשמיש, והקשה אם נידון דהוי רוב למה ניחוש לזה, בודאי צריך לומר דתוס' שם ס"ל דלא הוי רוב שנקלט בשעת תשמיש, ולא יקשה מיבמה איך מותרת להתיבם תיכף לאחר ג' מיום המיתה, אפשר דתוס' שם סבירא לי' דקים לחז"ל, דאף אם נקלט הזרע ביום ג', אעפי"כ העובר ניכר לתשעים יום מיום הבעילה, כי מה ששהה הזרע בתוך הרחם גורם לגידול הולד והכרתו, דכמו דשיערו חז"ל דג' חדשים הוא זמן הכרת העובר, כן שיעורו דאלו הג' ימים נכנסים בחשבון הכרת העובר ותוס' ביבמות דלא ס"ל כן, דאי הכי לא הוי מקשי מהבחנה, יסברו דרוב נקלט בשעת תשמיש, אבל זה ודאי דאף אם נקלט אחר המיתה ג"כ פטורה מן היבום, דדין דאין לו הי' על זה, אבל בן לא הוי אף בימי עיבורה מדאיצטריך ללמוד בתרומה מכנעורי'

וכן מוכח דבזמן העיבור לא מקרו עדנה בן, מהא דקי"ל מותר לשחוט את המעוברת, ואם נימא דבעת העיבור מקרי בן א"כ יהי' אסור לשחוט את המעוברת, דהא עובר על אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ואין לומר דהא דאם שחט המעוברת מותר לאכול את בנה אין הטעם משום דהוי שחיטה על הולד, אלא דאמרה התורה כל בבהמה תאכלו, והוי רק היתר על הולד, ולא שחיטה על הולד, ומשו"ה לא עברה על לא תשחטו אותו ואת בנו [דאף אם נימא דהוי היתר, אפשר דג"כ עובר משום לא תשחטו אותו ואת בנו: דהרי בגמ' יומא דף ס"ד איתא דגבי שעיר המשתלח דחיתו לצוק זהו שחיטתו ועובר משום אותו ואת בנו: מכש"כ היכא דהכשרו בכך.] דנראה לי ברור. דהא דאמרה התורה דאם שחטו המעוברת מותר לאכול הולד, הוא משום דאמרה התורה דהוי שחיטה גם לולד, שהרי בגמ' תמורה דף י"א בעי אביי מרב יוסף, היא שלמים ולדה חולין ונשחטה בפנים מהו, מי הוי חולין בעזרה כו', היא חולין ולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו, ואם נימא דהוי שחיטת האם רק היתר על הולד ולא שחיטה, מאי מיבעאי לאביי, הא קרא כתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת, בריחוק מקום אתה זובח ואין אתה זובח בקירוב מקום, א"כ איסור שחיטת חולין בעזרה הוא השחיטה לא ההיתר, וא"כ בודאי היא שלמים ולדה חולין לא הוי חולין בעזרה, שהרי לא היתה שחיטה על ולד החולין, וכן היא חולין ולדה שלמים ושחטה בחוץ מאי איסור יש אם שחט האם הא על הולד לא הי' שחיטה, ואיסור דקדשים בחוץ הוא משום אשר ישחט מחוץ למחנה, והכא לא שחט מחוץ