לבוש מרדכי על יבמות מב

נאסרה באסור לה לכש"כ, אבל האיסור לבעלה איננה כעריות, ורק לאו בעלמא, וא"כ ליבם לא הוי רק לאו, וא"כ סוטה דאורייתא חולצת ולא מתיבמת כשאר חייבי לאווין, אבל אם בעלו קנו, ולא קשה מגמ' דסוטה דמשמע דסוטה חולצת ולא מתייבמת דהיינו מטעם איסור ק"ו כדאמר שם, והאיסור רק בביאה שני', אבל ביאה ראשונה מן התורה עשה דוחה ל"ת, ורק מטעם גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' חולצת, אבל אם בא עלי' קנאה, אבל לרב דס"ל סוטה דאורייתא פטורה מן החליצה ויבום א"כ סוטה מדרבנן לחליצה רמיא ליבום לא רמיא וא"כ איך אמר ר"ש אם בא עלי' נפטרה צרתה, דהרי אמר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה, וכן הירושלמי דמייתו בתוס', אין קורא כלל חליצה פסולה, וקאמר רק, זאת אומרת ביאה פסולה פוטרת, והיינו דקאמר בירושלמי ביאה פסולה, דהרי מדרבנן אסור לבוא עלי', וכן בירושלמי באיסור מצוה וקדושה פליגי שם אם בא עלי' אם נפטרה צרה, והיינו מטעם דהביאה פסולה מדרבנן, שלכתחילה אסור לבעול וע"ז קאמר, ז"ל הירושלמי, הדא אמרה על דר' שמעון ביאה פסולה פטרה צרה, והיינו דמוכיח מכאן דהלכה כמ"ד בחייבי לאווין דאם בא עלי' נפטרה צרה

אכן כל זה שביארנו, דאם מן התורה רמיא ליבום או שמדרבנן רמיא ליבום, שלא עשאוה רבנן כערוה גמורה, ואז חליצתה חליצה כשירה ופוטרת צרתה אף שלכתחילה אסור לבא עלי', הנה שיטת רש"י שבכל גווני הוי חליצה פסולה (ולקמן נבאר שזה ג"כ שיטת הרמב"ם), ועכצ"ל דס"ל לרש"י דכיון דכתיב בקרא אם לא יחפוץ האיש ליבם, דמשמע הא אם חפץ מיבם, וכיון דאסור מדרבנן ליבם, א"כ מדרבנן לא קרינן אם חפץ מיבם שהרי אסור ליבם, וכמו שאמר בירושלמי, מאן יבמי ולא שמיאנו שמים, דכיון דאסור לו לכתחילה לבעול הרי לא משום חפצו הוא אינו מיבם: אלא שלא חפצו שמים, וא"כ חליצה כזו איננה חליצה כשירה, אלא חליצה מדין יבמתו שכיון שאינה ערוה מועיל חליצתה, אבל הויא חליצה פסולה, והנה היכא דמן התורה יש איסור לכתחילה לבעול אלא דמן התורה בדיעבד אם בעלו קנו, לדברי רש"י תהי' חליצה פסולה מן התורה, והנה חליצה כזו ילפינן מקרא דיש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום, והיינו אלמנה לכהן גדול, ואלמנה לכהן גדול הא מן התורה לא רמיא אלא לחליצה וא"כ חליצה כזו אין עוקרת אלא זיקת חליצה ולא זיקת יבום, וא"כ אם תהי' אשה כזו דזיקתה זיקת יבום ורמיא ליבום, אלא שיש איסור בדבר ליבם ולא קרינן אם חפץ מיבם שהרי אסור ליבם ולאו משום חפצו אין מיבם, וא"כ תהי' החליצה רק מדין יבמתו, אפשר דהיא עצמה לא נפטרה בחליצה, מטעם דזיקתה זיקת שלימה, וחליצתה רק מדין יבמתו, לא אתיא חליצה כזו, ומפקע זיקת יבום או דהאי דינא דאם חפץ מיבם הוא ג"כ דין בהזיקה, היינו דאמרה התורה אם חפץ יהי' בה יבום, אף שיהי' איסור, אבל כיון דזיקתה זיקת יבום חליצתה חליצה כשירה ועוקר זיקתה

והיינו דפליג הרשב"א להאי דינא בתרי בבי, בתחילה מסתפק הרשב"א אם נתן לה גט ע"מ שלא תנשאי לפלוני אם היא בשביל זה ערוה עליו לפטור צרה, ומסיק הרשב"א סברתו דאיננה ערוה כיון דאין אסורה אלא מחמת תנאי, מגורשת גמורה היא אצל הכל, אלא דאם ישא אותה יבטל הגט למפריע, אבל עתה כל זמן שלא נשאה מגורשת גמורה היא, ואיננה ערוה, וצרתה חולצת או מתיבמת, ועתה מסתפק הרשב"א מה יהי' דינה אם יתן לה חליצה אם תפטור בזה, מי נימא כיון דאי אפשר לה להתייבם שהרי אם תתייבם תעקור הגט למפריע, א"כ לא קרינן בה אם חפץ מייבם, שהרי אין בידו ליבמה, וא"כ חליצתה רק מדין חליצה דיבמתו, דחליצה כזו אין עוקרת זיקת יבום, והא דמועיל באלמנה לכהן גדול משום דהא אלמנה לכהן גדול לא רמיא אלא לחליצה, וזיקתה רק זיקת חליצה, אבל הכא קאמר ע"מ שלא תנשאי לפלוני הרי היא עתה מגורשת גמורה וזיקתה זיקת יבום, וחליצתה הוי רק מדין יבמתו ולא אתיא חליצה כזו ומפקע זיקה שלימה, וא"כ רק אם יבוא או יחלוץ לצרתה תפטור, אבל לא בחליצת עצמה לכן מסיק הרשב"א דהיא עצמה ג"כ חולצת, דהאי דינא דאם חפץ מייבם הוא ג"כ דין בהזיקה, לא במה שדבר אחר ימנע מלייבם, וא"כ חליצתה כשירה ונפטרת היא עצמה, ולא מצי הרשב"א להביא ראי' מכל חייבי לאווין דאין נפטרת בחליצה, הא זיקתה שלמה כדביארנו, ולחליצתה הוי רק מדין יבמתו מדרבנן, דהא מדרבנן אסור לו לייבם, דאפשר כיון דהוי רק איסור מדרבנן, לא עשאו רבנן שתאסר לעולם, וע"י חליצה התירוה, דהרי אם תהי' חייבי לאווין בלא צרה לא הי' אפשר לה להיות מותרת, אבל היכא דמדאורייתא הזיקה שלימה ודבר אחר איסור מן התורה מונעה מלייבם, אפשר דבזה לא קרינן אם חפץ מייבם, וחליצתה הויא חליצה שהיא מקרא דיבמתו, ולא אפשר לחליצה כזו לעקור זיקה שלימה דרמיא ליבום

וע"ז מביא הרשב"א ראי' מנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה, דהנה אשה שנדרה הנאה מיבמה, בודאי דזיקתה זיקת יבום, דהרי זיקה ג"כ תלוי בתפיסת קידושין, והנה נודרת הנאה בודאי אף לר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאווין, אעפי"כ בנודרת הנאה יתפסו קידושין ואף להנך דס"ל דלרש"י כל היכא דלא תפסי קידושין אם אח"כ אחר הקידושין נעשה האיסור יתבטלו הקידושין, אעפי"כ בודאי בנודרת הנאה מבעלה בודאי דלא בטלי הקידושין, משום דנודרת הנאה ואין האיסור בהביאה רק דבר אחר מונע, ואף דסבר ר"ע אין קידושין תופסין בחייבי לאווין, היינו דוקא אם איסור הלאו הוא בהביאה, אבל אם האיסור משום דבר אחר שאי אפשר לו לבעול משום שיהנה, לר"ע תופסין הקידושין, וכיון דבנודרת הנאה האיסור דבר אחר מונע מלבעול, א"כ הזיקה שלה זיקת יבום, ואם נימא דאף דהזיקה זיקת יבום, אם דבר אחר מונע מליבם, החליצה רק מדין יבמתו, א"כ איך תפטר נודרת הנאה מיבמה, הא זיקתה זיקת יבום וחליצתה רק מדין יבמתו, ואיך תפטור נודרת