לבוש מרדכי על יבמות מא

רק מדין יבמתו מדרבנן, וכן באחות זקוקה עשאוה רבנן כאחות אשה, ולדברי התוס' אוסר גם צרה, וא"כ עשאוה רבנן כערוה מדאורייתא ורמיא רק לחליצה ולא ליבום משו"ה הוי חליצה פסולה, דהרי חליצתה רק מדין יבמתו ואילו הי' הדין הזה מדאורייתא לא הי' פטור צרה, א"כ כיון דמדרבנן עשאוה כדאורייתא הוי מדרבנן חליצה פסולה, וצריך לחזור על כל האחין, אבל חייבי לאווין לא עשאוה רבנן כערוה, דאילו היו אומרים רבנן, דמדרבנן חייבי לאווין כערוה, היו אוסרים גם הצרות, אבל כיון דרבנן לא אסרו הצרות, וגם הא אם בעלו קנו, הרי דלא אמרו רבנן, שחייבי לאווין לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, הרי דאמרו רק איסור בעלמא, אבל לא אמרו שלא רמיא ליבום, משו"ה חליצתה כשירה ואין צריך לחזור על כל האחין

ולפי זה מאי דאמר בה"ג דחליצת שני' פוטרת צרה, דהרי שני' לא אמרו רבנן ששני' מדרבנן כערוה, דאם הי' אומרים ששני' כערוה היו אוסרים צרות בשניות, וקיי"ל דשניות לעריות אין אוסרת צרה, הרי דשניות לא אמרו רבנן דדינה מדרבנן כערוה, ורק איסור בעלמא גזרו, אבל ליבום רמיא, משו"ה אמר בה"ג דחליצתה פוטרת צרתה, ובאלמנה לכה"ג מן הנשואין אפשר דאף מדאורייתא אין חליצתה פוטרת צרתה

והנה בגמ' שם דקאמר, ת"ש המחזיר גרושתו משנישאת היא וצרתה חולצת, דקאמר, היא וצרתה ס"ד, אלא או היא או צרתה, אם הברייתא סוברת דמחזיר גרושתו טומאה דכתיב בה הוי כערוה, וא"כ הא פטורה מן החליצה ומן היבום וע"כ דסובר דטומאה דידה לא הוי כעריות, ורק איסור בעלמא, והיינו משום דהוי כחייבי לאווין אבל אין האיסור אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' אבל אם בעלו קנו, דמדאורייתא עשה דוחה ל"ת, ואף דילפינן מקרא דטומאה לאסור צרה, ע"כ דהברייתא סוברת דאף דאסר צרה, אבל כיון דהמה רק איסור הוי רק כחייבי לאווין, וכן איתא ברשב"א בשם רמב"ן, דהוי חייבי לאווין, והאיסור רק לכתחילה גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני: אבל מן התורה אתי עשה ודחי ל"ת, ואיסור רק על ביאה שני', וא"כ מן התורה רמיא ליבום וכן מדרבנן, משו"ה לא הוי חליצה פסולה, ואו היא או צרתה חולצת דלא הוי חליצה פסולה

ובזה יש לתרץ קושית התוס' בד"ה לאו תרוצי קא מתרצת לה תריץ הכי וכתבו בתוס' תימה, במאי מתריץ לה, דאע"ג דבעי למימר או היא או צרתה, שייך למתני שפיר היא וצרתה, כמו חלץ ועשה בה מאמר, ובפרק נערה המאורסה בנדרים דקתני אבי' ובעלה מפירין נדרי', איצטריך למתני סיפא, הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אין מופר דלא תימא אבי' או בעלה קאמר עכ"ד התוס'

אכן לדברינו מיושב, דאף דהמקשן הי' סבר דתנא דברייתא סבר דמחזיר גרושתו אין פוטר מן החליצה, ואעפי"כ אוסר צרה, התרצן דחי דלא אפשר להיות, דממ"נ, אם יסבור טומאה לא הוי כעריות ממילא אי אפשר להיות צרה אסורה, דחייבי לאווין אין אוסרין צרות, והא דבעי בהאבעיא אם גם צרתה אסורה, היינו אם נימא דטומאה הוא כערוה ופטורה מן החליצה והיבום, משו"ה קאמר, ולאו תרוצי קא מתרצת, וסבירא לן דתנא דברייתא סובר דצריכה חליצה, א"כ לפי תירוצן, טומאה דכתיב במחזיר גרושתו איננה כערוה, ממילא ע"כ דבברייתא יצריך לומר היא חולצת דהוי כחייבי לאווין, וצרתה או חולצת או מתיבמת, דזה אי אפשר להיות שהיא צריכה חליצה ואוסרת צרה, דאם אינה כערוה לזה לפטור מן היבום אינה כערוה לאסור צרה

ב) והנה היכא דמדרבנן עשאוה כערוה ואז צריכה חליצה וביאתה לאו כלום, יש לעיין אם הא דצריכה חליצה, הוא מטעם דהא מדאורייתא איננה כערוה וממילא צריכה חליצה כדי להפקיע דין דאורייתא, אבל מדרבנן איננה צריכה חליצה כלל כדי לפטור אותה מדין דרבנן, או כיון דרבנן לא יכלו לומר שהיא כערוה להיות פטורה מן החליצה, ממילא היכא דמדרבנן הויא כערוה אז גם מדרבנן לחליצה רמיא וליבום לא רמיא דהרי לא יכלו חכמים לומר שאינה צריכה חליצה, א"כ צריכה חליצה גם לפטור דין דרבנן

ונראה לי שיש לפשוט דין זה מהא דאיתא במשנה בפרק ר"ג, נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה והא מדרבנן גט הויא כחליצה, כמו שביארנו, דמשו"ה אוסרת צרה, וא"כ מדרבנן הוי כנפטרה כבר, והא דצריכה חליצה הוא כדי לפטור דין דאורייתא, וא"כ אם בעל ונתן גט אמאי צריכה עתה חליצה, הא מדיני' דרבנן כבר נפטרה, דמדרבנן הא גט כחליצה, ולענין דין דאורייתא הא הי' יבום וגט, וא"כ אמאי צריכה חליצה, ועכצ"ל כיון דרבנן לא יכלו לומר שע"י גט דעשאו רבנן כחליצה תפטר מדרבנן, וא"כ מדרבנן עשאוה כאילו מדרבנן לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, וא"כ מדרבנן היא צריכה חליצה, ומשו"ה אם נתן גט ובעל צריכה גט לבעילתה, דהא מדאורייתא קני לה, וצריכה חליצה דהא מדרבנן לחליצה רמיא

לפי זה בסוטה דאורייתא אם נימא דהויא כערוה ופטורה מן התורה מחליצה ויבום. בסוטה דרבנן אם עשאוה כסוטה דאורייתא, לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, וממילא יהי' הדין אם יבא עלי' לא יפטור אותה, שהרי מדרבנן לחליצה רמיא ויבום אין מועיל בה, אכן אם סוטה דאורייתא לא הוי כערוה, דטומאה דכתיב בה לא הוי כעריות, אז בין סוטה דאורייתא בין סוטה דרבנן, לכתחילה יש איסור ליבמה מטעם ק"ו במותר לה נאסרה איסור, באסור לה לא כש"כ אבל אם בא עלי' קנאה ונפטרה צרתה

לפי זה שפיר מקשה עלי' דרב דס"ל טומאה כתיב בה כעריות, א"כ סוטה דאורייתא פטורה היא וצרתה מן החליצה ומן היבום, וא"כ סוטה דרבנן, מדרבנן לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, וא"כ איך קאמר ר"ש דאם בא עלי' נפטרה צרתה, הא מדרבנן ליבום לא רמיא, ורק לחליצה רמיא, ואיך תפטור היא וצרתה בביאה, ע"כ מוכח דסוטה דאורייתא אסורה רק מטעם ק"ו במותר לה