לבוש מרדכי על יבמות מ

אסרה עליו, אבל זו שאינה אסורה אלא מחמת תנאי בלבד ומגורשת גמורה היא אצל הכל אלא שאינה יכולה להתיבם היא עצמה מחמת תנאו של זה בכדי שלא יבטל הגט למפריע לגמרי, בכי האי ודאי אין צרתה פוטרת, אלא או חולצת או מתיבמת כו', ומסתברא לי' דאפילו היא עצמה חולצת ואין אנו קורא בזו כל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה, דבתנאין לא קמיירי קרא, אלא באיסור ערוה, אבל בזו שאיסור דבר אחד גרם לה להאסר, דהיינו תנאי, חולצת כו', והרי זה כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן פרק ב"ש כופין אותו שיחלוץ לה ואעפי"כ עולה לחליצה מפני שאיסור דבר אחר גרם לה כו', אלא שראיתי להרמב"ן ז"ל שנסתפק בדבר זה ומטין דבריו לפוטרה מן החליצה ומן היבום, דכל שאין עולה ליבום אינו עולה לחליצה, ואין דעתינו מכרעת במקומו עכ"ל הרשב"א

והנה כבר תמה השעה"מ על דברי הרשב"א, דהא האי דנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דחולצת הוא מקרא דיבמתו, דהרי אלמנה לכה"ג מן הנשואין עולה לחליצה אף שאין עולה ליבום, שהרי אין עשה דוחה ל"ת ועשה, שילפינן מקרא דיבמתו דיש לך שעולה לחליצה ואין עולה ליבום, והרי נודרת הנאה ג"כ עשה ול"ת הוא לא יחל וכל היוצא מפיו, אבל הכא בעינן לומר דכיון דאיסור ערוה אין מניח ליבם שהרי אם ייבמה תהא אסורה עליו משום אשת איש, אפשר דאין עולה לחליצה, ואף דסברת הרשב"א טובה דאיסור דבר אחר גרם, דעתה איננה ערוה ורק אם ייבם תהי' ערוה, אבל עכ"פ ראי' מדין דנודרת הנאה אין כאן, ובלא דרשא דיבמתו הי' להרשב"א להביא ראי' מאלמנה לכה"ג דהוא במקומו, ולמה להביא ממרחק, אלא ע"כ דמאלמנה לכה"ג אין ראי' דהתם ילפינן מקרא דיבמתו, א"כ גם ממשנה דנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה אין ראי'

והנה בתוס' יבמות י"א ד"ה ר' שמעון, הקשה, דמאי פריך רב חסדא מר' שמעון דאמר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה דצרת סוטה מותרת להתיבם, הא בסוטה מוכח ממשנה דאם מת חולצת ולא מתיבמת, ובסוטה מוכח שהוא דאורייתא, דכולהו אמוראי יליף לה מקראי ופירש בתוס' ז"ל, ועוד פירש ר' יצחק, דלר' שמעון אסורה להתיבם לכתחילה מדקתני אין הולד ממזר, דאי שרי לייבם לכתחילה פשיטא שאין הולד ממזר, ועוד בירושלמי קורא להא דר"ש חליצה פסולה, ואם היתה מותרת להתיבם חליצה כשרה היא, ופריך מהא דאר"ש דפוטרת צרתה, דכיון דאמר בסוטה דאורייתא דלאו בת חליצה ויבום היא בסוטה דרבנן אין לחליצה להועיל לפטור צרתה, וכ"ת ממ"נ תועיל, דאם חשיבה כסוטה גמורה צרתה נמי לא בעי חליצה, ואי לא חשובה כסוטה, א"כ שפיר פטרה צרה, דמסתבר להש"ס דכיון דדמיא לסוטה דאורייתא חליצתה כמאן דליתא ואין לה לפטור צרה עכ"ד התוס' ולכאורה מאי תירצו, הא חליצה פוטר צרתה ממ"נ

בתוס' בע"ב ד"ה או היא או צרתה כתבו ז"ל, אע"ג דחליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין, היינו דוקא כגון חלץ לאחיות דלא נפטרו צרות, וכן חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה דהורע הזיקה וקלשה לה, אבל בשאר דוכתי אע"ג דאסורה להתייבם, כיון שהזיקה שלמה פוטרת, וכן הוא בתוס' פרק ארבעה אחין דף כ"ו ד"ה וחליצה פסולה, ז"ל, לא כמו שפירש בקונטרס דכל היכא שאין יכול ליבם חשיבא חליצה פסולה, דהא אמר בפ"ק גבי מחזיר גרושתו, או היא או צרתה חולצת, ולא חשיבה חולצת גרושתו חליצה פסולה אע"ג דאין יכול לייבמה, אלא נראה לר"י דלא חשיבה חליצה פסולה אלא אחות זקוקה למ"ד יש זיקה, או אחות חלוצתו לכו"ע, ובעלת גט ובעלת מאמר, דכולהו קלשה זיקה, וכן סוטה דרבנן דקרי בירושלמי חלוצה פסולה כו', אבל מחזיר גרושתו ואסור לבעל מצות יבמין, לא נגרעה הזיקה ולהכי חשיבי חליצה כשירה עכ"ד התוס', והנה עוד לא ביארו התוס' באיזה דבר נגרע הזיקה ובאיזה איסור דרבנן לא נגרע הזיקה, וצריך גדר, והנה הרשב"א הביא דבעל הלכות הוא בה"ג פסק היכא דיש לו שני יבמות אחת שני' ואחת כשירה חולץ לשני' ופוטר צרה, וצריך לבאר אי פליג הבה"ג על הני כללי או לא, אי שני' ג"כ נגרע הזיקה, או לא

א) והנראה לי דהנה הירושלמי שהבאנו בסימן ז' שמקשה למ"ד חליצה על האחין בכרת א"כ אם יבם אח אחד תהא על האחין בכרת, ושני חליצה עוקר זיקה למפריע ומברר שנפלה רק לו לחליצה ולא ליבום. אבל יבום הוא מייבם ובונה בית אחיו, לפי זה חזינן דעיקר זיקה הוא היכא דרמיא ליבום, אבל היכא דרמיא רק לחליצה אין כאן זיקה, והנה חליצה היכא דרמיא ליבום עוקר זיקה, אבל חליצה כזו היכא דרמיא רק לחליצה חליצה כזו אין עוקר זיקה, וחליצה כזו היכא דרמיא לחליצה, אותה לא ילפינן מקרא דחלצה נעלו, אלא מקרא דיבמתו, יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואין עולה ליבום, וא"כ הא דאמרינן בית אחד הוא חולץ דכיון שחלץ לאחת נפטרו כל הצרות, וכן דאם חלץ אחד התיר אותה מכל הבית, זהו דוקא חלוצה כשרה, אבל חליצה דילפינן מיבמתו, החליצה אין מועיל אלא לו לבדו ולא לכל שאר האחין, משו"ה חליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין, וכן חליצה פסולה אין פוטר צרה

והנה היכא דהפסול בהחליצה הוא מדרבנן, תליא בזה, אם מדרבנן היא עולה ליבום, רק שלכתחילה יש איסור, אז החליצה כשרה, אבל אם מדרבנן לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, א"כ מדרבנן חלצתה רק מדין יבמתו, וחליצה דמדאורייתא רק מקרא דיבמתו ילפינן אין מועיל אלא לאח זה ולא לשאר אחין, ואין מועיל אלא לאותה יבמה, ולא לשאר יבמות, והיכא דהוי דרבנן עשאוהו כדאורייתא, והאי דינא אם מדרבנן רמיא ליבום רק לכתחילה יש איסור לבעול, אבל אם יבם קונה, או דמדרבנן רמיא לחליצה ולא ליבום, תליא בזה אם עשאוהו כערוה או לא

והנה היכא דנתן גט, מדאוסר צרה א"כ עשאו רבנן גט כחליצה, שמעתה אין רמי ליבום, וחליצתה עתה