לבוש מרדכי על יבמות לט

שהי' בעולמו אין פוטר צרה, והא דצרת צרה פטורה עד סוף העולם, הוא עוד דין שאמרה התורה שערוה פוטר צרת צרה עד סוף העולם, והנה גם לתירוץ הראשון דתוס' ס"ל דטומאה דכתיב גבי בועל ונטמאה, אין אוסר צרה, דהוי רק איסור ולא טומאה כעריות כפי שביארנו, או לדברי התוס' משום דהוי במקום עשה, רק כיון דכתיב ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל א"כ הקיש הכתוב בועל לבעל א"כ ילפינן להו מהדדי, והנה בעריות ילפינן שלשה לימודים, מעלי' ילפינן דערוה פטורה, ומלצור ילפינן דצרה פטורה, ומלצרור ילפינן דצרת צרה פטורה, והנה בבעל אמרה תורה טומאה כעריות, א"כ הקיש הכתוב טומאה דבעל לערוה, ואילו הי' אפשר בבעל למצא צרת צרה, הוי אמרינן דהקיש הכתוב טומאה דסוטה לערוה לכל הנך לימודים, בין לדין דעלי' בין לדין דלצור בין לדין דלצרור, וממילא כשהקיש הכתוב אח"כ בועל לטומאה דגבי בעל, הוי ילפינן להו להנך שלשה לימודים גם בבועל, וממילא הי' בבועל גם צרת צרה אסורה, אבל כיון דבבעל אי אפשר למצא צרת צרה, א"כ מה דהקישה התורה טומאה דסוטה לגבי בעל, לטומאת ערוה, הלימוד הזה הוא רק על דין דעלי' ולצור, היינו דהסוטה וצרתה פטורה אבל לא על דין דלצרור, דזה אי אפשר להיות בבעל, וא"כ כשהקיש אח"כ הכתוב טומאה דלגבי בועל לטומאה דלגבי בעל, לא הקיש אלא לדברים שהוקשו טומאת סוטה לטומאה דעריות, אבל לא לדין דלצרור, דהרי בבעל אי אפשר להיות, ולא הקישה התורה לזה, ומשו"ה צרת צרה בבועל מותר כיון דאין לנו לימוד, והאי דינא דצרת סוטה פטורה משום דטומאה כתוב בה כעריות רב יהודה הוא דקאמר ואיהו לטעמי' דאשת אח שהי' בעולמו אף שלא מנפילה זו אין פוטר צרה, ורק מלימוד דלצרור ילפינן לה, וכיון דגבי בעל אי אפשר להיות לימוד דלצרור לאסור צרת צרה, ממילא אין לנו לימוד בבועל, משו"ה בבועל צרת צרה מותר

והנה הא דאמרינן ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל יש לעיין איך הוא הפירוש אם קרא אחד מיירי לבעל שאם נטמאה אסור לו, ומספק אסורה עד שתשתה, וקרא אחד לגבי בועל שאם נטמאה אסורה לבועל ובספק אסורה לו עד שתשתה, או דשני המקראות קיימי לגבי בעל, אלא דחד מיותר אשמעינן קרא דאיסור לבעל מועיל עוד לדבר זה שבשביל שנאסרה לבעל אסורה לבועל, בזה פליגי שני תירוצי התוס' דתירוץ הראשון סבר דחד ונטמאה קאי לגבי בעל וחד קאי לגבי בועל, א"כ הקישה הכתוב זה לזה טומאה דבועל לטומאה דבעל, לפי זה מאי שאסור בטומאת בעל היינו הסוטה וצרתה ליבום, אסורים גם גבי בועל, ורק צרת צרה דאי אפשר להיות בבעל אין לנו לימוד בבועל, אכן התירוץ השני סובר דשני המקראות נאמרו לגבי בעל אלא דחד ונטמאה אשמעינן דאיסור של הבעל מועיל דעי"ז נאסרה לבועל, א"כ אין כאן היקש כלל, ורק ילפינן מקרא איסור עשה ולא לאו, וא"כ לגבי בועל אין כאן כלל דין דטומאה כתוב בה כעריות והיא חולצת וצרתה מתיבמת ולפי זה אם עבר הבועל ונשא מתיבמת לאחיו

ויש לומר דתליא בזה היכא שנאנסה מבועל, אם נימא דחד ונטמאה קאי לגבי בועל, וכיון שהוא אנס אותה והי' הוא מזיד הרי נאסרה עליו, אכן אם נימא דשני המקראות נאמרו לגבי בעל, ורק דאשמעינן קרא דאיסור שלגבי הבעל מועיל לאסור של הבועל, א"כ זהו דוקא היכא שהיתה מזידה שנאסרה על הבעל, דכל היכא שהיא היתה אנוסה ולא נאסרה על הבעל, גם על הבועל לא נאסרה אף שהוא הי' מזיד

והנה בדין זה פליגי הירושלמי וגמ' דידן, בגמ' דידן בכתובות ד' ט' הא איתא, אותה מעשה מפני מה לא אסרוה, התם אונס הוא, הרי אף דאותה מעשה הי' הוא מזיד, וללישנא קמא לית לי' גט כריתות כתב אורי', ואעפי"כ לא אסרוה, הרי דשניהם נאמרו לגבי בעל ואיסור של בעל מועיל לאסור על הבועל, אבל היכא דלבעל לא נאסר מפני שהיא אנוסה, אף שהבועל הי' במזיד לא נאסרה עליו, אכן הירושלמי בפרק כשם איתא, הוא מזיד והיא שוגגת פשיטא שהיא מותרת לביתה, גירש מהו שיהא מותר בה, (פירוש אם הבועל מותר בה), אפשר לומר מזיד ואת אומר הכין ע"כ, הרי דפשיטא להירושלמי דאף שלבעלה לא נאסרה מפני שהיתה שוגגת, אעפי"כ נאסר הבועל בה כיון שהוא הי' מזיד, והיינו דהירושלמי סובר דחד ונטמאה קאי לגבי בועל ואיסורו איסור אף בלא איסור לבעל כיון שהוא הי' מזיד

לפי זה לא קשה קושית המשנה למלך על תירוץ בתרא דהתוס' דמשמע שאם עבר הבועל ונשאה מותרת ליבם, דטומאה זו במקום עשה, מירושלמי דאיתא כשם שאסורה לאחיו של בעל כך אסור לאחיו של בועל, דהירושלמי לטעמי' דחד ונטמאה קאי לגבי בועל א"כ הקיש הכתוב טומאה דבועל לטומאה דבעל א"כ אמרינן כמו שאסורה לאחיו של בעל כן אסורה לאחיו של בועל, אבל תירוץ בתרא דהתוס' סבירא לי' כגמ' דידן בכתובות, דהאי ונטמאה נמי קאי לגבי בעל, אלא דאיסורו מועיל לאסור על הבועל, אבל לא הוקשו זה לזה וכיון דאיסור להבועל נאמר רק במקום עשה משו"ה כיון דטומאה כתיב כעריות, לא נאמר לגבי בועל ורק איסור בעלמא, משו"ה אם עבר הבועל ונשאה מתיבמת לאחיו ככל דין אסורה לבעל ומותרת ליבם. סימן י"ב

איסור ערוה של אשת איש באמר לה הרי זה גיטיך על מנת שלא תנשאי לפלוני ונשאת לאחיו

דף יוד. לעולם לרבי לית לי' הני כללי ובפלוגתא קמיירי, עיין בתוס' שמקשה דליתני היכא דאמר ע"מ שלא תנשא לפלוני ונשאת לאחיו, ועיין בתירוצי התוס', אכן הרשב"א כתב על זה וז"ל וי"ל דזו ודאי אינה פוטרת לא מן החליצה ולא מן היבום לפי שאין פוטרת צרה אלא ערוה גמורה כאחות אשה שהתורה