לבוש מרדכי על יבמות לח

דהתוס', אם נשאת לבועל מתיבמת, והא בירושלמי פ"י ה"א איתא, כשם שאסורה לאחיו של בעל כך אסורה לאחיו של בועל, הרי דאם עבר הבועל ונשאה אסורה להתיבם

עוד הקשה המשנה למלך על דברי הנמו"י דמספקא לי' אם אשת כהן שנאנסה, אם גם כן אמרינן טומאה כתיב בה כעריות, והקשה הא גמ' מפורשת בפ"ק דסוטה דף ו', דאמר רבא דטעמא דאינה מתיבמת משום ק"ו במותר נאסרה באסור לה לא כש"כ והקשה בגמ', אלא מעתה אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתיבם, אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כל שכן, ותירצו, אונס בישראל משרי שרי, וגבי דהאי מיהא ליכא איסורא ע"כ, ומהאי גמ' מוכח דההיא דרב, טומאה כתוב בה כעריות, לא שייך באשת כהן שנאנסה, דאי הוי שייך, פשיטא דאף לאח חלל לא רמי' קמי', משום דטומאה כתיב בה כעריות, ואולי דס"ל דלא אמרינן טומאה כתיב בה כעריות אלא בטומאה דכתיב בה בלאו, ואפשר דאשת כהן שנאנסה אינו עובר הכהן משום טומאה אלא משום זונה, אך הסוגיא דפרק הבא על יבמתו בדף נ"ו מוכח בהדיא דאף באונס עובר משום טומאה כו' עכ"ד המשנה למלך

א) והנראה לי, דהנה הא דאמרינן ק"ו במותר לה נאסרה באסור לה לא כש"כ לכאורה הפירוש, כיון דהיבם בא מכח הבעל, א"כ אם הבעל אסור בה הרי הוא מכח מי שאסור בה, והוא לא עדיף ממי שבא מכחו, ולפי זה לכאורה אין חילוק בין נאסרה מקודם הנשואין או לאחר מכאן, דהרי כשזיקת היבם מכח מי שאסורה עליו לא יוכל לייבם, א"כ תקשה דקאמר שם במס' סוטה, אלא מעתה אלמנה שקידשה כה"ג לא תתייבם לאחיו הדיוט, ותירץ, מותר לה אסור לההוא, נאסרה הא אסורה וקיימא, ולכאורה מאי דחי' היא זו, אף אם האיסור עוד מקודם הנשואין, ע"כ היבם שבא מכח הבעל, כיון דאסור לבעל גם היבם הבא מכחו יאסר בה

אכן צריך לומר דכונת הגמ' כפי דברי התוס' בפרק יש מותרת דף פ"ד בד"ה שייר פצוע דכא, ז"ל התוס', אפילו נפצע לאחר שנשאה לא מיתסרא בהכי ליבם שאין פצוע דכא, ולא אמרינן במותר לה נאסרה כו', דלא שייך אלא כשנעשה באשה שום מעשה משום דנאסרה בכך לבעל, כגון סוטה ומחזיר גרושתו עכ"ל התוס', וכונת התוס' כעין דבריהם לגבי נדה, דלא שייך לומר שתאסר ליבום אם בשעת נפילה היתה נדה, מטעם דהא אסורה על כל העולם, והכונה דאין פוטר מיבום אלא מה שהיא ערוה לו להיבם, אבל בנדה אין האיסור על היבם אלא על כל העולם, כעין זה הכונה בהאי ק"ו דבמותר לה נאסרה, היינו היכא דהאיסור הוא בנשואי איש זה ואשה זו, שנאסר אישותם, וזיקת היבם הוא תולדה מהנשואין, וכיון שנאסרו הנשואין, נאסר היבום שבא מן הנשואין וזה דוקא בסוטה שנאסרה האשה הזו לבעל הזה, וכן במחזיר גרושתו שנאסרה האשה הזאת לבעל הזה, אבל על כל העולם איננה אסורה, ונאסר רק נשואין זו, אבל פצוע דכא אין האיסור מטעם שנאסרה אשה זו עליו, אלא עליו איסור לבא בקהל, ואשה זו ג"כ מכלל קהל, והאיסור לו על כל העולם, א"כ היבם דאיננו פצוע דכא מותר, והכא נמי באלמנה שקידש כהן גדול, אין האיסור דוקא באשה זו, שכהן גדול אסור בכל אלמנות שבעולם, א"כ לא הנשואין נאסרו, אלא עליו איסור לישא אלמנה, אבל אחיו כהן הדיוט עליו אין איסור

והנה הא דאמרינן טומאה כתוב בה כעריות, לכאורה הא זה נאמר לגבי בעל, אבל מאי שייך זה ליבם, ועכצ"ל דרב דאמר טומאה כתוב בה כעריות טעמו ג"כ משום ק"ו דבמותר לה נאסרה באסור לה לא כל שכן, דהרי הנשואין שבין אשה זו לאיש זה נאסרו, והאיסור בהנשואין, וכיון דנאסרו הנשואין, נאסר גם היבום הבא מכח הנשואין אלא דתליא בזה כמה הוא האיסור לבעל, אם לבעל היא ערוה, גם ליבם ערוה, אם לבעל רק לאו כמו מחזיר גרושתו, אם נימא דטומאה דכתיב הוא דוקא בסוטה, אז ליבם הוי רק לאו

לפי זה מיושב קושית המשנה למלך על דברי הנמוקי יוסף דמסתפק באשת כהן שנאנסה אם גם בזה נימא טומאה כתוב בה כעריות, והקשה הא גמ' מפורשת דפריך, אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתיבם דק"ו במותר לה נאסרה כו', ותירץ דאונס בישראל משרי שרי, אכן לדברינו אינם ענין זה לזה כלל, דכיון דטומאה דכתיב כעריות הוא לגבי הבעל, אלא דכיון דהיבום בא מכח הנשואין, האיסורים שחלו על הנשואין חלו גם על היבום, א"כ זה דוקא אם גם היבם אסור בהנך איסורים, אבל אם היבם אין אסור בהנך איסורים, לא יוכלו לחול האיסורים לאסור להתיבם, משו"ה הנמו"י דמיירי באשת כהן שנאנסה ויש לו אח כהן, מסתפק שמא גם באונס אמרינן טומאה כתיב בה כעריות, וא"כ אסורה גם לאחיו כהן טומאת עריות, ואוסרת צרתה, אבל באח חלל, הרי לדידי' אין איסור טומאת אונס, וא"כ אף שלבעל אסורה דגבי דידי' אונס טומאה הויא, אבל להיבם שהוא ישראל, לגבי דידי' לא שייך שיחול על היבום איסור טומאת אונס, דהרי בישראל אונס לאו טומאה היא כלל, דאונס בישראל משרי שרי

ב) והנה מה שתירצו בתוס' בתירוץ הראשון דאף שבבועל אפשר למצוא צרת צרה, כיון דגבי בעל לא אפשר לאשכוחי צרת צרה, אין לנו להחמיר בטומאה דבועל יותר מטומאה דבעל, ולכאורה הדברים מאד תמוהים, דאטו חומרא היא זו מה שבבועל יש להמצא צרת צרה ובבעל אי אפשר להמצא, מאי חומרא היא זו בשלמא אם הי' בבעל מותר צרת צרה, הי' שייך לומר אי אפשר להחמיר בבועל יותר מבעל, אבל הא גם בבעל הי' אסור, ורק משום שאי אפשר להיות, אטו בשביל זה נתיר צרת צרה

אכן לפי דברינו למעלה, דרב יהודה דאמר לצרור התורה רבתה צרות הרבה עד סוף העולם, ס"ל דאשת אח