לבוש מרדכי על יבמות לד

ועיין בבכורות ל"ד דר' יהושע ס"ל תרומתי כתיב, חדא דתלוי' לא אמר רחמנא עבד לה שימור

עכ"פ הרמב"ם סבירא לי' דהאי דאמר רחמנא ספק טומאה ברה"י טמא, היינו דאמרה התורה שאסור מספק שמא נטמא, אבל לא שהיא ודאי שניטמא, א"כ בודאי ניחא להרמב"ם מה ששניהן מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה, שהרי זהו הדין שאמרה התורה לחשוש שמא נטמאו, וזהו דין התורה שיביאו קרבן טומאה וקרבן טהרה

ב) והנה הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ב, המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאה והי' בעלה כהן ואח"כ בא עלי' הרי זו לוקה משום זונה ואעפ"י שעיקר העדיות בעד אחד, כבר הוחזקה בזונה עכ"ד הרמב"ם, וכבר תמהו מדוע לא כתב הרמב"ם דאף אם בעלה ישראל לוקה משום טומאה, ומה שכתב המ"מ דהרמב"ם ס"ל דכיון דפשט המקרא דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה מיירי במחזיר גרושתו לאחר שנישאת, אף שבכלל זה דלא יקחה אחרי הוטמאה, אין לוקין על זה משום דהוי לאו שבכללות, ורק על מחזיר גרושתו לוקין משום שהוא פשוטו של מקרא. משו"ה לא מנה הרמב"ם הלאו הזה במנין הלאוין עכ"ד המ"מ, הנה הרמב"ם בפי"א מהלכות גירושין הלכה י"ד כתב ז"ל, ובכלל לאו זה, שכל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרה עליו ולוקה עליו שנאמר אחרי אשר הוטמאה והרי היא נטמאה, הרי דסבר הרמב"ם דלוקין על לאו זה, ומה שלא מנה הרמב"ם זה בכלל הלאווין, הוא דס"ל להרמב"ם דהכתוב קרא טומאה לבעל הן מה שנישאת אחר שגירשה והן מה שזינתה תחתיו, והוי כמו נטמא בטומאת מת וטומאת שרץ דאסור לכנס למקדש, דהוי חד לאו שאסור לטמא מת או טמא שרץ לכנס למקדש, כן אסרה התורה לבעל הן אם ניטמאת מזה שקידשה אחר לאחר גירושין והן אם זינתה תחתיו, וחד לאו הוא, עכ"פ סבר הרמב"ם דלוקין על לאו דטומאה, וא"כ תקשה אף בבעלה ישראל והעיד עד אחד ובא עלי', ילקה משום לאו דלא יוכל כו' אחרי אשר הוטמאה, ואמאי כתב הרמב"ם רק לאו דזונה

והנראה לי, דהנה קיי"ל דעדי קידושין הם לקיום הדבר, היינו דאם לא היו עדים בשעת מעשה לא חלו הקדושין. ואף שהוא והיא יודעים שנתקדשה, מותרת להנשא, דבלא עדים לא חל הקדושין, ובגמ' כתובות דף ט' הי' סבר מעיקרא דאף אם הבעל ראה אשתו זינתה לא תאסר עליו, דכיון דאין דבר שבערוה פחות משנים ועדים בדבר ערוה הוי לקיום הדבר, ה"נ בלא עדים לא תתסר על בעלה, עיין שם בתוס' ד"ה ומי אמר ר' אלעזר, רק כיון דחזינן דע"י קינוי וסתירה נאסרה לבעלה, ולדברי הרמב"ם ע"י קינוי וסתירה הוי רק ספק, ואעפי"כ נאסרה לבעלה, חזינן מזה דאסרה התורה אותה לבעלה אף אם היתה המעשה בלא עדים, וא"כ העדים דבעינן בלאסור אותה לבעלה ע"י מעשה הזנות ע"כ דבעינן רק לידיעת הדברים, אבל לא לקיום הדברים

והנה הא דאמרינן דמשו"ה צרת סוטה אסורה משום דטומאה כתיב בה כעריות, והיינו משום דכתיב בה ונטמאה, ולכאורה מאי ראי' מקרא דכתיב ונטמאה, הא אם היא זינתה הרי היא ערוה דהא היא אשת איש, וא"כ כמו דאם עבר אחד על כל העריות קראה רחמנא טומאה דכתיב אל תטמאו בכל אלה, ה"נ אם אשת איש זינתה כתב קרא נטמאה, היינו שעברה על איסור אשת איש, אבל מנא לן דקאי קרא לומר שנאסרה לבעלה משום טומאה לבעלה, דהא לכאורה קרא דנטמאה הוי כמו אילו הי' כתוב זינתה, דאשמעינן קרא דאם זינתה אסורה לבעלה, ואם ספק אם זינתה אסורה עד שתשתה, דהרי זנות שלה בודאי הוא טומאה, שהרי אם זינתה עברה על איסור ערוה שהוא טומאה, אבל מנא לן דנאסרה על בעלה איסור טומאה

וצריך לומר דהא דאמרינן טומאה כתוב בה כעריות, הוא מונטמאה קמא דכתיב בקרא, ושכב איש אותה שכבת זרע ונסתרה והיא נטמאה, וכיון דכבר כתיב בקרא שכב איש אותה, א"כ והיא נטמאה הפירוש דגלי קרא דהשכיבה עושה אותה טמאה לבעלה, אבל שארי ונטמאה דכתיב בפרשה דילפינן אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, שם הפירוש אם זינתה אז אסורה לבעלה, וחד דאסורה לבועל, וחד דמועיל הזנות לאסור בתרומה, אבל שם אין הפירוש ונטמאה לבעלה, אלא אם נטמאה היינו שעברה על איסור אשת איש הוא, שהוא טומאה משום איסור ערוה שעברה, וקרא דבתרה, ועד אין בה, דדרשינן שנים אין בה, אלא אחד, קאי אדלקמן, היינו על, והיא לא נתפשה, וכן מוכח בסוטה דאמר, ומי מצית אמרת דועד אין בה דלא מהימן, והא כתיב והיא לא נתפשה, ולא פריך מקרא דלמעלה דוהיא נטמאה, אלמא דנסתרה והיא נטמאה קאי בעדים, ופירש הכתוב בין אם נסתרה בין שהיא נטמאה, היינו שראו עדים, ולמה שינה הכתוב אחרי שכבר כתיב ושכב איש אותה, והי' לכתוב רק ונעלם, אלא בא הכתוב לגלות דנטמאה לבעלה ע"י ששכב איש אותה היא טמאה לבעלה, וגלי קרא דלבעלה היא טמאה כעריות, וכיון דהאי קרא מיירי בעדים. א"כ אימתי אמרינן טומאה לבעלה כעריות דוקא בעדים, דכיון דהאי טומאה לבעלה כערוה, א"כ נעשית ערוה לבעלה דוקא ע"י עדים, אבל בלא עדים כגון ע"י קינוי וסתירה לא נעשית ערוה לבעלה, ורק איסור נאסרה, דהרי אמרה תורה שתשתה, הרי דחזינן דאיסור יש אף בלא עדים אבל ערוה לבעלה לא נעשית בלא עדים משו"ה אמרינן דלאו דאחרי אשר הוטמאה הוא דוקא בעדים, ומשו"ה אם יש רק עד אחד כתב הרמב"ם דאינו לוקה אלא משום זונה ולא משום טומאה

ג) והנה הראב"ד השיג על הרמב"ם, ז"ל, כתב הראב"ד ז"ל אינו כן דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה, דכל אונס בעד אחד לא קרינן בו זונה אלא משום טומאה, והכי איתא ביבמות בלישנא בתרא דרבה עכ"ל, וכבר כתב המ"מ לתמוה על השגת הראב"ד, דהא הרמב"ם לא מיירי בשנאנסה, ולא הזכיר כלל אונס.