לבוש מרדכי על יבמות לג

אכן קשה מסקנת דבריו שמסיק שם, ז"ל, אבל סוטה שמת בעלה קודם שישקנה מי המרים שאינה בת שתי' אלא בת גירושין הרי זו חולצת ולא מתבימת ואם היתה לה צרה הרי צרתה מותרת וחולצת או מתיבמת עכ"ד הרמב"ם וקשה כיון דבודאי גם צרתה נפטרה א"כ בספק סוטה הרי צרתה ספק צרת ערוה, וא"כ איך תתיבם, הא אם יבא אלי' ויאמר שזינתה הרי צרתה ג"כ פטורה, וא"כ הרי היא ספק צרת ערוה

והנה הרא"ש הביא קושית תוס' שהקשו כיון דסוטה ודאי חשוב לי' רב כערוה, א"כ סוטה ספק הוה לה לחשב כספק ערוה, וא"כ היכי פריך בסוטה על ספק סוטה, ותתיבם יבומי, הא ספק ערוה היא, ופירש הרא"ש כיון דהא דסוטה ודאי חשוב כערוה משום דטומאה דידה כתוב בלשון לאו, לא יוכל כו' אחרי אשר הוטמאה, וסוטה ספק, כתיב טומאה דידה בלשון עשה, אינו אפילו ספק ערוה, דהא דעשה הכתוב בסוטה ספק, את הספק כודאי, הוא בעשה ונסתרה והיא נטמאה, ובזה דחה סברת הראב"ד שפסק כסוגיא דמס' סוטה דבעיא חליצה מטעם אילו איתא לבעל מי לא בעיא גט, וכתב דלפי סברתו שחילק בין סוטה ודאי דכתיב טומאה דידה במקום לאו לסוטה ספק דטומאה דידה כתיבא במקום עשה, לא פליגי הסוגיות דיבמות וסוגיא דמס' סוטה אהדדי, וסוגיא דיבמות מיירי בודאי סוטה, וסוגיא דסוטה מיירי בספק סוטה

הנה תירוצא דהרא"ש אינו מובן, דא"כ ספק ערוה תתיבם צרתה משום דכרת ולאו דידה כתיבא בודאי, לא בספק, אלא אף דכרת דערוה כתיבא בודאי ערוה, בספק ערוה הוי ספק כרת, א"כ בסוטה ספק, נהי דטומאה דידה כתיבא במקום עשה, אבל מספק ערוה לא נפקא, היינו מספק לאו דלא יוכל, אכן להרמב"ם בלא זה קשה, דהרי כתב הא דטומאה כתיב בה כערוה מקרא דוהי' נטמאה א"כ הרי דטומאה דכתוב בה כעריות הוא במקום עשה, ובודאי דתקשה סוגיא דסוטה דפריך ותתיבם יבומי, הא ספק ערוה היא

א) ונראה לי לתרץ דהנה תוס' בריש נדה ובנזיר הקשו, כיון דקי"ל ספק טומאה ברה"י ודאי טמא, א"כ איך: אמרינן בשני נזירים שנזרקה טומאה ביניהם דשניהם מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה, כיון דודאי נטמאו יביאו רק קרבן טומאה ונראה דהא דפשיטא להו לתוס' בכל מקום דהא דאמרינן ספק טומאה ברה"י טמא הוא בתורת ודאי, להרמב"ם דס"ל בכל מקום ספיקא מן התורה לקולא, לית לי' האי כללא, אלא דס"ל הא דספק מן התורה לקולא הוא בכל הספיקות, אבל ספק טומאה אסרה התורה את הספק הזה באיסור ודאי מטעם שצותה התורה לחשוש להספק, אבל לא בתורת ודאו אלא בתורת ספק, ואין להקשות הא קאמר בגמ' עשה הכתוב ספק כודאי, דמשמע דהספק הוא כהודאי, דא"כ גם לתוס' יקשה דסבירא להו לתוס' והרא"ש דאין בספק סוטה טומאה ודאית לענין חליצה, ע"כ דלאו דוקא כודאי, ה"נ להרמב"ם דאסרה התורה משום הספק כודאי, אבל האיסור רק משום הספק שאמרה התורה שיחשוש בשביל הספק

והנה עיקר ראית התוס' דספק טומאה הוי ודאי טמא, מדשרפינן תרומה על ספק הזה, שהרי בריש נדה מקשה על ר"ש אמאי אית לי' תולין, ישרפו כדין כל ספק טומאה ברה"י, הרי דס"ל ספק טומאה ברה"י שורפן, הרמב"ם יסבור כיון שאסרה התורה לאכול מפני הספק שמא טמא ורכיב עלה איסור דאורייתא מספק, משו"ה שורפין וכדאיתא בגמ' פסחים דף ט"ו, דבשבע הכל שורפין תרומה טהורה עם הטמאה, דכיון שיש על התרומה איסור דאורייתא לאכול, כבר אין על זה דין דמשמרת תרומתו ומותר לטמאה בידים ה"נ כיון שיש על התרומה איסור דאורייתא לאכול מטעם הספק משו"ה מותר לשורפה

ואין להקשות איך ישרפו את התרומה שנטמאת בספק, שמא יבא אלי' ויטהרנה, דהא גם לדברי התוס' יקשה, הא האי חששא שמא יבא אליה ויטהרנה הוא גם לדברי התוס', ואין לומר דלדברי התוס' ניחא דכיון דספק טומאה ברה"י החזיקה התורה לודאי, א"כ גם זה הדין דלא נחשוש שמא יבא אלי' ויטהרנה, הוא בכלל דאין לנו לחשוש שמא יבא אלי' ויטהרנה, שהרי אמרה התורה שנחזיק לודאי טומאה, וא"כ לא יבא אלי' לטהרה, דהא כתבו התוס' דלקולא לא אמרינן עשה הכתוב ספק כודאי, עיין בתוס' ד"ה צרת, ולכאורה הא זה קולא הוא דמותר לשורפה, ואף אם נאמר דאין זה מקרי קולא מה שמותר לשורפה שהרי בטמאה החיוב לשורפה, עכ"פ תקשה בהנך ששה ספיקות שתקנו באושא לשרוף עליהן תרומה שהם רק מדרבנן וא"כ יקשה נהי דכיון שאסרו רבנן הוי עלה איסור דאורייתא, וממילא מותר לשורפה דכיון שיש איסור ודאי מדרבנן, אבל עכ"פ זה לא יוכלו רבנן לומר שבודאי הוא טמאה, וא"כ הרי יש לחשוש שמא יבא אלי' ויאמר טהורה היא, דרבנן יוכלו רק להטיל איסור ודאי, אבל לא לשנות את המציאות ולומר שבודאי בגד עם הארץ ישבה עליהן אשה נדה, או שהמי רגלים ודאי של אדם הם ושל זב הם, שמא יבא אלי' ויאמר דבהמה היא, וא"כ מן התורה יש איסור לשורפה, ואיך עקרו חכמים דבר מן התורה בקום ועשה, ובודאי דזה דוחק לומר דזהו בכלל למיגדר מילתא, דא"כ הי' להגמ' לתרץ ביבמות לקמן דמקשה מתורם מעציץ נקוב על שאינו נקוב וכל הנך קושיות, יתרץ דזהו למיגדר מילתא, ע"כ דלא שייך בכה"ג למיגדר מילתא

וע"כ צריך לומר דהאי חששא שמא יבא אלי' ויטהרנה הוא רק מדרבנן, ויש מקומות שחששו ויש מקומות שלא חששו, ובספק טומאה ברה"י כיון שהוציאה התורה את הספק מן הכלל, ואסרה אותו מטעם שיש לחשוש להספק, לא החמירו בזה חכמים לחשוש שמא יבא אלי' ויטהרנה, כיון דמן התורה מותר לשורפה, ומצוה לשורפה כדי שלא יבא לידי תקלה, אחרי שאסורה מן התורה לאכול, ורק היכא שהיא תלוי' בטומאה דרבנן, היכא שלא החמירו רבנן לעשות כודאי חששו שמא יבא אלי' ויטהרנה,