לבוש מרדכי על יבמות לב

דילמא משום קנין המאמר מצי להפר: ע"ז הקשה אביי ק"ו מארוסה, דבודאי קנין דמאמר לא עדיף מארוסה, ואלא לענין מסירה לחופה אם יכול לבוא בע"כ, הא ודאי יכול לבוא בע"כ, ושני, דמספקא לי' אי פרחה זיקת יבמין וחל זיקת אירוסין א"כ יוכל לסבור יש זיקה, ואם יש זיקה וע"י מאמר לא פרחה זיקת יבמין, מה שיוכל לבוא בע"כ הוא משום שהיא שלו, א"כ ביבם אחד שע"י שיכול לבוא בע"כ היא מסורה לו לחופה, מקריא בית אישה ויכול להפר נדרי', וכן בשני יבמין. אם אחד עבד מאמר ובירר שהיא זקוקתו, ג"כ מצי מיפר, והשתא אי אפשר כלל לומר, השתא ארוסה בעלמא אין מיפר, דהא ארוסה לא מקריא ביתו, שהרי חסרה מסירה לחופה, והכא ביבמה הרי היא מסורה לו לחופה, שאם יש זיקה זה שהוא יכול לבוא בע"כ הוא משום שהוא שלו לזה ומקריא אישה, והוא גמ' מפורשת בסוטה דף מ"ד, דר' יאשי' סבר דשומרת יבם שותה ולא ארוסה, וקאמר בגמ' דר' יאשי' אילימה לו שומרת יבם משום דלא מחסרא מסירה לחופה, ואף דלר' יאשי' בעי קרא דאיש איש לרבות, היינו משום דקרא דתחת אישך מיותר, ומפקינן ארוסה, והא דפריך אביי ק"ו מארוסה, הוא אם נימא אין זיקה

ובזה מיושב דברי רש"י שכתב ביבמות דף י"ז, דתנא דאמר אין זיקה הוא ר"ע דאמר דאפילו בחד אחא אין מיפר, והקשה בתוס' דף כ"ט, דילמא טעמא דר"ע דמשו"ה אין מיפר משום דאין חייבין סקילה כנערה המאורסה

אכן לדברינו ניחא, דהא ר"ע סבר בכתובות כמשנה ראשונה, דנותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה, הרי דסובר ר"ע דמשום דהגיע הזמן הויא כמסירה לחופה ומקריא ביתו, וא"כ אילו הי' סובר ר"ע שיש זיקה בודאי הי' סובר דמצי מיפר נדרי' ואף דאין חייבין סקילה אבל התורה אמרה בית אישה, וע"י המסירה לחופה היא ביתו, כיון דהתורה קראה בית אחיו, ולמאן דאמר יש זיקה היא גם עתה בית אחיו, בודאי הי' סובר דמיפר נדרי', ע"כ דר"ע סובר אין זיקה, וא"כ ביתו לא הויא ורק מקנין דאירוסין בעי למילף שיפר נדרי' בשותפות ע"ז אמר ר"ע דכיון דהטעם משום קנין, לא דמי קנין יבמות ע"י מאמר, לאירוסין, דהא אין חייבין סקילה כנערה המאורסה, ולא דמי קנין מאמר לקנין דאירוסין

ה) נמצא לפי דברינו דלמאן דאמר יש זיקה, מה שאמרה התורה בית אחיו, התורה אמרה שהיא עתה עדנה בית אחיו, ואם הוא מייבם הוא בונה עתה בית אחיו שמקבל נשואי אחיו לביתו, אכן אם חולץ הא הוא עוקר זיקת אחיו, ועתה כשנעקרה הזיקה איננה עתה בית אחיו, אכן למ"ד אין זיקה, מה שאמרה התורה בית אחיו, היינו שהיתה מכבר בית אחיו, והבנין הוא שנושא עתה זו שהיתה בית אחיו

מעתה מיושב קושית הראשונים על מאן דס"ל הבא על יבמתו וחזר ובא הוא או חד מן האחין על צרתה דאינו עובר רק בעשה, ותקשה א"כ אמאי אמר בפרק ר"ג דבעל ובעל אין לאחר ביאה כלום, הא יש להסתפק היך סבר ר"ע אם תופס קידושין בחייבי עשה אכן לדברינו הדברים מבוארים, דהנה באלמנה לכה"ג אם קידשה עובר בלאו, דהתורה אמרה לא יקח, אבל באחות אשה אם יקדשה לא יעבור בלאו דלא תקח, דהרי לא היו כלל קידושין, נמצא דגם מ"ד בעשה, מודה דלמאן דאמר אין זיקה, ובית אחיו הכונה זו שהיתה בית אחיו, א"כ כשהתורה אמרה אשר לא יבנה, היינו שאם לא נשא זו שהיתה בית אחיו לא ישא אותה, אם עבר ונשא אותה עובר בלא יבנה, וא"כ כשבא על אחת ועל השני' עובר בלאו דלא יבנה, אכן אם נסבור יש זיקה, הפירוש יבנה בית אחיו שהיא עתה בית אחיו, והוא בונה נשואי אחיו, אבל אם בא על אחת ונעקר זיקה מן השני' והיא עתה איננה כלל בית אחיו, הרי עתה אי אפשר לו כלל לבנות בית אחיו, שכבר נשואי אחיו וזיקת הבית נסתלק ממנה, א"כ כמו דאין עובר באחות אשה אם יקדשה משום דלא לקחה, שהרי לא חלו הקידושין, ה"נ בבא על הצרה אין עובר בלא יבנה, שהרי עתה אי אפשר לו לבנות, שאיננה עתה בית אחיו, נמצא דהמשנה בפרק ר"ג הא אוקי בגמ' כמ"ד אין זיקה, והפירוש יבנה בית אחיו, שישא זו שהיתה מוקדם בית אחיו, ואם נשא אותה עובר בלאו, ולר"ע אין תופס קידושין, אבל הך מ"ד סובר יש זיקה ועתה אי אפשר לו לבנות, משו"ה אין עובר בלאו דלא יבנה, שהרי אין בונה בית אחיו. שכבר אינה בית אחיו, אבל בעשה דיבמה יבא עלי' ולא על חבירתה עבר, משו"ה סבר דהוי עשה, ומשו"ה כתב הרמב"ם עשה זו דיבמה יבא עלי', ולא כתב עשה דאין בונה שני בתים, שהרי אם בא על הצרה אין בונה עתה כלל שהרי נסתלק הזיקה

ולפי זה מיושב מה שכתב הרמב"ם דהחלוצה וכל הצרות מדרבנן, שהרי קי"ל בכל התורה היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל, א"כ סבר שיש זיקה ואי אפשר כלל עתה לבנות בית אחיו, שהרי עתה איננה בית אחיו, ולא קשה מהא דאמר לדברי ר"ע אין קידושין תופסין בחלוצה, דהא הוא סבר אין זיקה, וכן הסוגיא בפרק ר"ג והמשנה הא סבר אין זיקה, ולמ"ד אין זיקה, דבית אחיו הכונה שהיתה בית אחיו, בודאי חלוצה והצרות בלאו דלא יבנה, אכן הרמב"ם הא פסק יש זיקה ואין כאן לאו. סימן ט

בדין צרת סוטה

דף י"א. אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתוב בה כעריות, ופרש"י ותוס' דפטורות מן החליצה ומן היבום, וכן כתב הרמב"ם בפ' ו' מהלכות יבום הי"ט, ז"ל, אשה שזינתה תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום, וכן צרתה, כאילו היתה ערוה על היבם מפני שטומאה כתיב בה עריות שנאמר והיא נטמאה.