לבוש מרדכי על יבמות כט

תרומה הלכה ג', ז"ל, ודין תורה שתאכל משנתארסה שהרי היא קנינו, אבל אסרו חכמים שתאכל עד שתנשא לחופה גזירה שמא תאכיל תרומה לאבי' ולאחי' כשהיא ארוסה בבית אבי', ולכאורה קשה, דהא אף לעולא דס"ל דהטעם שארוסה אין אוכלת בתרומה משום שמא תשקה, היינו למשנה הראשונה דס"ל הגיע זמן ולא נשאו אוכלת בתרומה, אבל למשנה אחרונה דס"ל אפילו הגיע הזמן אינה אוכלת עד שתכנס לחופה, ע"כ אין הטעם משום שמא תשקה, דהרי כשהגיע הזמן דוכתא מיחד לה, וע"כ הטעם משום סמפון כדאיתא בכתובות דף נ"ח וא"כ הרמב"ם שהוא פסק כמשנה אחרונה דאין אוכלת עד שתכנס לחופה, איך כתב הטעם משום שמא תשקה

והנה בתוס' קדושין דף י"א הקשה קושי' זו על דברי הגמ', דקאמר אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא, והקשה בתוס' הא למשנה אחרונה הטעם משום סימפון, ותירצו דהא דקאמר עד שתכנס לחופה לאו דוקא, אלא עד שיגיע הזמן, עוד תירצו דאי לאו משום דעולא, משום סימפון לחודי' לא הוי גזרינן, אבל עכשיו דגזרו משום דעולא, גזרו נמי משום סמפון, והנך תירוצים אינם מספיקים לתרץ דברי הרמב"ם, שהרי לדידי' בודאי דעד שתכנס לחופה דוקא, שהרי לא הביא דין דהגעת הזמן, וא"כ הי' להרמב"ם להביא גם טעם דסמפון עם הטעם שמא תשקה

והנראה לי דהנה לכאורה למשנה ראשונה דסבירא לה הגיע הזמן ולא נישאו אוכלת בתרומה, אין שהגעת הזמן עושה קנין חדש, אלא הטעם כיון דמן התורה ארוסה אוכלת בתרומה, ורק רבנן גזרו משום שמא תשקה, ובהגיע הזמן הא אין למיחש משום שמא תשקה, שהרי דוכתא מיחד לה, אבל השתנות בקנין האישות לא נעשה משום הגעת הזמן, א"כ לפי זה תקשה מאי קאמר בגמ' כתובות דף מ"ח, לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין, מאי לעולם, לאפוקי ממשנה ראשונה, דתנן הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה, ולפי הנ"ל מאי לאפוקי איכא אטו משנה ראשונה לא סבירא שהיא ברשות האב, הא גם משנה ראשונה סבירא לה דהיא ברשות האבל וגם מתניתין דלעולם היא ברשות האב מודה דארוסה כבר קנין הבעל ואוכלת בתרומה מן התורה מטעם קנין הבעל, ורק רבנן גזרו משום שמא תשקה, ובהגיע הזמן דמיחד דוכתא אין כאן גזירה שמא תשקה, א"כ במאי מוכח ממתניתין לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין, דבהגיע הזמן אין אוכלת בתרומה, הא דין זה לא תליא בדיני הרשות

עוד קשה. דהרי בגמ' נדרים דף ע"ג דאיתא במתניתין, בוגרת ששהתה י"ב חודש ואלמנה ששהתה ל' יום ר"א אומר הואיל ובעלה חייב במזונותי' יפר כו', אמר רבה, ר"א ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד, דתנן נותנין לבתולה י"ב חודש לפרנס עצמה, הגיע זמן י"ב חודש אוכלת משלו ואוכלת בתרומה, ולכאורה מאי ענין זה לזה, הא בתרומה תליא באיזה מקום היא, וכיון שהיא במקום שלא תשקה משו"ה אוכלת, ואטו בשביל דמשנה ראשונה סברה דהגיע הזמן דוכתא מיחד לה, אטו בשביל זה סוברת כר"א דיפר לה בעלה, הא עדנה ארוסה היא, וארוסה אין מפר לה בעלה בלא האב

והנה הר"ן פירש דזהו דקאמר לי' אביי, ודילמא לא היא, עד כאן לא אשמעינן משנה ראשונה אלא בתרומה דרבנן, אבל נדרים דאורייתא לא, ופירש הר"ן ז"ל, משום דכיון דמדינא ארוסה אוכלת בתרומה ורבנן הוא דגזרו אי משום סמפון או משום שמא תשקה, כל שחייב במזונותי' ליכא למיחש להכי כו'. אעפי"כ יקשה מאי טעמא דרבה, ועוד תקשה לפירוש הר"ן, דא"כ למה לאביי למימר בתרומה דרבנן, הא בהגיע הזמן גם בתרומה דאורייתא אכלה, וצריך לומר לפירוש הר"ן דהאי בתרומה דרבנן, אין הפירוש דאכלה בתרומה דרבנן, אלא הפירוש בתרומה, שהאיסור שאין ארוסה אוכלת הוא מדרבנן, והאי מדרבנן, על האיסור קאי, וגם זה דוחק, דלמה לאביי לפרש משום שהאיסור דרבנן ובנדרים האיסור דאורייתא, אפילו בשניהם דאורייתא, היינו אף אם הטעם שמא תשקה הי' דאורייתא, ג"כ לא דמי לנדרים, דהרי הכא בתרומה תליא באיזה מקום היא, ואף אם הי' בשניהם דרבנן, דאילו הי' הדין דארוסה מה שאין ארוס מיפר הוא מדרבנן, ג"כ לא דמי להדדי

ועיין רש"י שמפרש בתרומה דרבנן, היינו בתרומה בזמן הזה שהוא רק דרבנן, ובודאי לפירוש זה קשה גם לאביי מאי ענין טעם דתרומה שתלוי' במקום, לדין דהפרת נדרים שתלוי' בנשואין, ולרבה בודאי דגם להר"ן קשה במאי השוה רבה משנה ראשונה דתלוי בדין באיזה מקום היא, לדין דהפרת נדרים שתלוי בדיני נשואין

לכן נראה לי, דהאי סוגיא דנדרים ודכתובות בדף מ"ח סברי דלמשנה ראשונה דין דהגעת הזמן הוא ג"כ בנשואין דהנה ארוסה אוכלת בתרומה מדין קנין כספו, ונשואה גם בלא דין דקנין כספו אוכלת מטעם כל טהור בביתך, דהרי נשואה מקריא ביתו, וכדאיתא בתוס' יבמות דף ס"ח בשם הספרי, ואף שהקשו שם בתוס', וכתבו דאסמכתא היא, היינו דלא איצטריך ריבוי כיון דאכלה בתרומה מטעם קנין כספו, אבל אמת הוא שתוכל לאכול בתרומה מדין דכל טהור בביתך, והנה במסר האב לשלוחי הבעל ילפינן מקרא דבית אבי' פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל, דע"י מסירה לחופה כבר הוא ברשות הבעל ואף שעדיין לא נכנסה לחופה, ע"י המסירה לחופה כבר היא ברשות ובבית הבעל, וסבר רבה והאי סוגיא דכתובות, דאף דלמשנה ראשונה דהטעם משום שמא תשקה, ובהגיע הזמן דוכתא מיחד לה, אילו לא הי' קנין חדש ע"י הגעת הזמן לא פלוג רבנן בארוסה בין אם היא יושבת במקום שתוכל להשקות או לא, אלא דמשנה ראשונה סברה, כמו במסר לחופה מקריא ביתך כדילפינן מבית אבי' פרט שמסר האב לשלוחו הבעל דאז היא ברשות ובית הבעל, כן בהגיע הזמן, כיון שכבר היא מסורה לו לחופה, ודין זה הוא מדין הקדושין, שהרי