לבוש מרדכי על יבמות כד

התלמיד דברי מי שומעין, דאפילו הי' הדין שיש שליח לדבר עבירה ג"כ הכא לא הי' נחשב האב עושה מעשה רשע, שהרי שלוחו אין עושה מעשה רשע ואם נימא דסבירא להגהת מיימוני דאילו הי' שליח לדבר עבירה הי' האב רשע שהרי הבן שלוחו לעשות מלאכה בשבת, ואצלו אין עשה, ונמצא עובר על לאו בלא עשה, א"כ גם עתה תקשה למה לן קרא דלא דחי, הרי ממ"נ אילו הי' דוחה היינו שהי' חיוב על הבן לעשות, ממילא הי' האב עובר ונעשה רשע

אכן נראה לי לבאר דברי הגהת מיימוני, כפי שביארנו בספרינו לבו"מ ב"ק סימן מ' לתרץ קושית הקצות על הא דהוסיף לו רצועה אחת הרי זה גולה, דמשמע דשליח בי"ד הוא הגולה, והרי גדול שבדינין מונה ומיירי דטעה דיינא, א"כ הוא עושה מה שהדיין מצוהו, ובשוגג לדברי התוס' יש שליח לדבר עבירה, וא"כ יהי' הדיין הגולה, ותירצנו שם, דאימתי הדין שנעשה שליח וחל הדין על המשלח, דוקא בדבר שהשליח עושה בשביל המשלח אבל בדבר שהשליח עושה מפני שחלות הדבר עליו לא נעשה שליח של המשלח. וכיון דאמרה התורה שופטים ושוטרים תתן לך, א"כ יש שופטים ויש שוטרים, ומה שבי"ד פסקו על השוטרים למלאות, מטעם שחל עליהם לקיים ומה שהם עושים אינו בגדר שלוחו דבי"ד שיהי' מעשה השליח כאילו בי"ד עושה, וגם אם הבי"ד שפסקו הדין מלקות על השוטר לקיים ולמלאות, שחובת עצמם הוא, וכיון שהשוטר המלקה הוא בשביל חיוב עצמו, לא נעשה כלל שלוחו של בי"ד שיהי' הדייין גולה

לפי זה מבוארים דברי הגהת מיימוני, אילו הי' הדין דיש שליח לדבר עבירה, א"כ אם האב הי' שולח לחמר בשבת הי' נחשב כאילו הוא המחמר, והי' נעשה רשע בשביל זה, אבל השתא דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה א"כ אף אם הי' עשה דכיבוד דוחה ל"ת, לא הוי מעשה מחמר הל על האב, שהרי מה שהבן עושה לא בשביל האב, אלא שעליו החיוב לקיים מצות. כיבוד, וכיון שמה שהבן עושה הוא בשביל מצות עצמו, לא נעשה האב כעושה המעשה, וא"כ שפיר ניחא, דבלא קרא הוי אמינא דמצות כיבוד דוחה ל"ת דמחמר שהרי בדבור בעלמא לא נעשה רשע

וא"כ אמאי כתבו בתוס' דאילו הי' אומר לו אל תחזור בחנם לא איצטריך קרא, לכאורה איצטריך קרא דלא נימא דמצות כיבוד למלאות חפץ ורצון האב מטעם כיבוד או מורא ידחה ל"ת דהשבת אבידה

ד) אכן לכאורה מה שהקשו תוס' דהטעם דאין עשה דכיבוד דוחה ל"ת מטעם דהוי דומיא דאבא אומר השקני ואימא אומרת השקני מים דמניחין כיבוד האם ועושין מצות האב מטעם דאתה ואמך מחויבין בכבוד אביך, ה"נ אמרינן הנח כבוד אביך מפני כבוד השם שאתה ואביך מחויבים בכבוד השם, לכאורה לא דמי כלל, דהתם אם ישמע לכבוד האם הלא לא יקיים כלל מצות האב. אבל הכא הלא כשם שצונו השם על מצות שלא לחמר בשבת כן צונו לכבד את האב וא"כ כשמקיים מצות כיבוד הרי ג"כ מקוים מצות השם, ומה לי מצות לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך, ומה לי מצות כיבוד, שניהם נאמרו מפי הגבורה בעשרת הדברות, וא"כ ידחה עשה את הל"ת

אכן אם האב אומר לו לעבור את הל"ת, נהי שהאב איננו אינו עושה מעשה עמך בשביל דיבור, אבל כיון דלא הי' להאב לומר לו, א"כ כשיקיים אז מצות כיבוד הרי הוא מניח כבוד השם, שהרי לא הי' להאב לצוות נגד כבוד ה', אחרי שרצון ה' שיחזירו אבידה ושלא יעשה מלאכה בשבת, והאב שמצוה הוא נגד רצון ה', בכה"ג שפיר שייך לומר הנח כבוד אביך ועשה כבוד ה' שהאב לא הי' לו לצוות נגד רצון ה'

אכן אם האב ביקש להביא גוזלות סתם אלא שאי אפשר לו להביא אלא אם יחמר בשבת, אז לא שייך כלל לומר הנח כבוד אביך ועשה כבוד השם, שהרי גם מצות כיבוד מפי הגבורה נאמר, אלא דבכה"ג הרי כשמחמר כדי להביא גוזלות הא הוי הכשר מצוה, ולפי זה נאמר בקרא שני ענינים, אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו, אם האב צוה להביא גוזלות ואי אפשר לו אלא אם יחמר, אל תחמר ושמור שבת, ועוד נאמר, אם אביו אמר לחמר, אני ה' כולכם חייבים בכבודי, שהרי היכא שהאב אומר לעשות גוף הדבר שיש בזה חילול שבת אם ישמע לו לא יהי' כבוד השם אחרי שלא הי' להאב לצוות נגד כבוד השם

מעתה מקשה בגמ' יבמות מהאי דינא דשבתותי תשמרו, היכא שהאב ציוה להביא גזולות דלא שייך סברא דאתה ואביך, נילף מהכא דלא דחי עשה ול"ת, וע"ז משני, הכשר מצוה, והיכא דמצוהו בגוף הדבר דלא הוי הכשר מצוה, שם ילפינן מקרא דאני ה' דכולכם חייבים בכבודי, הנח כבוד אביך ועשה כבוד השם. סימן ז

גדר איסור ערוה של יבמה, ובדין דמצות חליצה קודמת למצות יבם

דף ח. רבא אמר ערוה גופא לא צריכא קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, ואיתא בתוס' ד"ה רבא ז"ל, וא"ת והא לכל הפחות איצטריך לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי, דלא תימא הואיל ואישתרי אשתרי, וי"ל דרבא לית לי' דעולא וסבר דביאה במקצת לא שמה ביאה עכ"ד התוס'

א) והנראה לישב קושית התוס' אף אם יסבור רבא דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, דהנה בסימן א' כבר הבאנו שיש להסתפק מתי נפקע איסור אשת אח מן היבמה, אם תיכף כיון שנפלה ליבום ושריא ליבמה פקע כרת דאשת אח, או דעדנה אסורה משום אשת אח ורק שריא ליבום, ובשעה שמיבמה פקע כרת דאשת אח דאמרה התורה ולקחה שנעשה לו כאשה, אבל כל זמן שלא יבם אותה, עדיין באיסורא קיימת ולא הותרה אלא למצות יבום.