לבוש מרדכי על יבמות כג

ראוי' לו בעת שתגדל, ואף דמתניתין דכל מקום שיש מכר אין קנס אתיא כר"מ דדוקא בנערה יש קנס, אפשר דמתניתין דאין ראוי לבא בישראל אתיא כרבנן דאף בקטנה יש קנס

ובזה יש לישב הקושי' שהקשו, אמאי לא פריך בב"מ דף ל' למה לי קרא דוהתעלמת, הא אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה, וא"כ ודאי דאין כהן מטמא, אכן לדברינו אפשר לפרש דזהו דפריך, מי דחינן איסורא מקמי ממונא, ובודאי אין מצות ממונא קילא מאיסורים אחרים, ואדרבה עבירות שבין אדם לחבירו באיזה פרטים חמורים יותר, אלא דממונא הוא בשביל איש, ואתה והוא חייבים בכבוד ה', משו"ה לענין מצות השבת אבידה קיל יותר, ואף שיש לתרץ דקרא איצטריך היכא שהוא קטן, אכן הרי תקשה הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולפי זה לא קשה מה שהקשו מאי קשה פשיטא דאין כבוד אב דוחה מצות השב תשיבם, דהאי עשה ול"ת נינהו, והקשו דילמא אשמעינן דלא נימא דדחינן ממונא מקמי כיבוד, אכן לדברינו ממונא וכיבוד חד טעמא נינהו שאתה והוא חייבים בכבוד השם

ב) ובזה אפשר לפרש הא דאיתא בתוס' ברכות על מתניתין דמי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפילין כו', ואיתא בתוס' ז"ל, בירושלמי מפרש טעמא, א"ר בון כתיב למען תזכור כו' עד כל ימי חייך, ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים, ע"כ דברי התוס', ולכאורה תמוה הא טעמא דמתניתין משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ולמה איצטריך להירושלמי טעמא דימים שאתה עוסק בחיים, ואף אם נימא דאסמכתא בעלמא הוא קשה למאי הביא בתוס' האי טעמא

אכן לדברינו אפשר לומר, דאימת אמרינן עוסק במצוה פטור מן המצוה, דוקא אם שניהם בין אדם למקום אי שניהם בין אדם לחבירו, כמו בשומר אבידה דפטור מלמיתב רפתא לעניא אבל אם הוא עסוק במצוה שבין אדם לחבירו ובא מצות הקב"ה, אפשר אמרינן הנח מצוה שהוא בשביל איש ועשה כבוד המקום שאתה והוא חייבים בכבוד השם אכן כל זה בחי שהוא חייב בכבוד השם, אבל במתים חפשי, ולזה הביא אסמכתא דימים שאתה עוסק בחיים הנך מחויב בק"ש, אבל ימים שאתה עוסק במתים אמרינן שפיר עוסק במצוה פטור מן המצוה, והא דשושבינין ג"כ פטורים מק"ש משום דמצות נשואין ושמחתה הוי דברים שבין אדם למקום, אכן ר' שילא בסוכה סובר דדוקא חתן פטור משום שהוא טריד במילי דשמיא, וכל בני החופה חייבין, והוא כדברינו

ג) אכן לפי זה קשה מאד, דכיון דלדברי התוס' עיקר לימוד דכבוד אב אין דוחה ל"ת דשבת, הוא משום דאמרינן הנח כבוד אביך מפני כבוד שמים, שאתה ואביך מחויבים בכבוד שמים, א"כ מאי פריך בגמ'. אלא דקיי"ל בעלמא דאתי עשה ודחי ל"ת נילף מהכא דלא דחי, מאי קושיא היא, הא הכא טעמא רבה איכא משום הנח כבוד אביך בשביל כבוד שמים, אבל בעלמא הא אין שייך לומר כן, והיכא דשייך בודאי ילפינן, ולכאורה היא תמיהה עצומה על דברי התוס'

והנראה לי, דהנה התוס' בקדושין דף נ"ב ד"ה רב יהודה, כתב ז"ל, כדאמרינן באלו מציאות יכול אמר לו אביו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל כו', והיינו אל תחזיר שאמר לו עסוק בכבודי, דאל תחזיר בחנם לא איצטריך קרא עכ"ד התוס', ולכאורה אמאי לא איצטריך קרא, כיון דעל הבן לעשות רצון אביו משום מורא וכיבוד, א"כ לכאורה הוה אמינא דמצות כיבוד דוחה את לאו דהשבה, ואמאי לא איצטריך קרא, אכן אפשר לומר דמשו"ה לא איצטריך היכא דאמר לו אל תחזיר בחנם משום דהאב אינו עושה מעשה עמך, ומצאתי בהגרעק"א על ב"מ שכתב דהגהת מיימוני הקשה דלמה לי קרא, פשיטא שלא ישמע לו, דכיון דאמר לו אביו לעבור עבירה הרי אביו רשע ואין מחויבין בכבודו, ותירוצו של הגהת מיימוני אינו מובן, ועיין שם בדברי הגרעק"א שמסיק דכיון דאין דוחה עשה ול"ת אין כאן עשה כלל כיון שאביו רשע שמצוהו לעשות

ולדידי הדברים תמוהים, אטו בדבור בעלמא נעשה רשע ואף אינו עושה מעשה עמך לא מקרי, כיון שאין עושה מעשה, ועיינתי בהגהת מיימוני פ"ו מהלכות ממרים שבאמת הוא אומר כן, ז"ל הגהת מיימוני ז"ל, מכאן למדנו שבדבור אין נחשב רשע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, שאם הי' נחשב רשע בדבור פשיטא שלא ישמע לו ולא הי' צריך פסוק לזה, ולא מצינו עונש בדבור אלא למסית בלבד, ולא אדע על מה כתב הגרעק"א דתירוץ דהגהת מיימוני אינו מובן, הא הדברים מאירים, דבדבור אין נחשב לאינו עושה מעשה עמך, ועיון ב"מ מ"ח ובתוס' שם ד"ה בעושה מעשה עמך

אלא דיש עוד לבאר על מה הוסיף עוד הגהת מיימוני הא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, מאי שייך זה להכא, אכן פשוט דאילו הי' שליח לדבר עבירה, א"כ הי' האב המשלח העושה המעשה וא"כ הי' נקרא רשע, אבל השתא דקי"ל אין שליח לדבר עבירה, א"כ הרי האב איננו עושה מעשה, והיכא דלא עשה מעשה ורק דיבור בעלמא, אין נעשה אינו עושה מעשה עמך, משו"ה איצטריך קרא

אלא דיש עוד להקשות, נהי דבעלמא אין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, אבל הכא אילו הי' הדין דעשה דוחה ל"ת הי' הבן צריך לשמוע להאב, ונעשה שלוחו של האב, והוי כאילו עשה האב המעשה, וא"כ הדר קושי' לדוכתא איך היינו סוברים דעשה של כיבוד דוחה ומחויב הבן לשמוע לו והוי לי' שלוחו של האב והוי כאילו עשה האב המעשה, א"כ הי' האב עובר על חילול שבת ונעשה רשע, וא"כ בלא קרא היינו יודעים שאין מחויב לשמוע לו, שהרי לגבי' האב אין המעשה, ורק הל"ת הוא עובר, ואם נאמר כיון דאין הבן עובר אם הי' עשה דוחה ל"ת ממילא גם האב המשלחו אינו עובר על חילול שבת, כיון דאין עושה המעשה מחלל שבת שהרי דחתה העשה את הל"ת, א"כ למה לי' להגהת מיימוני להוסיף הטעם דדברי הרב ודברי