לבוש מרדכי על יבמות כב

דחי, לא לאו דמחמר ואפילו הכי לא דחי, אלא דקיימא לן דאתי עשה ודחי ל"ת ליגמר מהכא דלא דחי, וכ"ת שאני לאווי דשבת דחמירי והא תנא בעלמא קאי ולא קפריך כו', אלא משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן הכשר מצוה. ואיתא בתוס' ד"ה שכן הכשר מצוה ז"ל ונראה לר"י וכן פירש רבינו חננאל ז"ל, דמה לכבוד שכן הכשר מצוה כשמחמר ומטמא ומניח מלהחזיר האבידה כדי להביא גוזלות לאביו בשעת דחית הלאו אין מאכילו ומלבישו, אבל בעלמא דעביד גוף המצוה ילפינן מכלאים בציצית דדחי, ואומר ר"י דכבוד אב אפילו עוסק בגוף המצוה לא דחי דבכל ענין פסיק שלא ישמע לו והיינו משום דברוב עניני כבוד רגילים ע"י הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין עכ"ד התוס', ולכאורה זהו דבר חדש שיש בדיני התורה לא פלוג, ולכאורה לא מצינו לא פלוג אלא בדרבנן

א) ונראה לי, דהנה בכתובות דף ל"ט איתא, נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראוי' לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהי' לאשה אשה הראוי לו ואיתא בגמ' דף מ', אמר רב כהנא אמריתא לשמעתי' קמי' דרב זביד מנהרדעא וניתי עשה ונדחי ל"ת, אמר לי היכי אמרינן ניתי עשה ונדחה ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומה, אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, והקשה בתוס', א"כ אמאי איצטריך קרא בפ"ק דיבמות דאין עשה דכבוד דוחה שבת הא ליכא עשה, דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל, עוד הקשו בב"מ דף ל' דאיתא, והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה, ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה, ותו לא דחינן איסורא מקמי ממונא, והקשו אמאי לא פריך עוד, הא אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה, עוד הקשו בב"מ דף ל"א דאיתא, מנין שאם אמר לו אבא אל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' כולכם חייבים בכבודי, ופריך טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי הוי אמינא צייתא לי ואמאי הא עשה והאי ל"ת ועשה, והקשו מאי קושיא, הא חזינן דפריך מי דחינן איסורא קמי ממונא, הרי דממונא קיל, א"כ נאמר דאילולי קרא הוי אמרינן דחינן ממונא אף שהוא עשה ול"ת מפני מצות כיבוד

ולישב זה נראה לי, דהנה התוס' הכא ביבמות ד"ה כולכם, הקשו, ז"ל, וא"ת ולמה לי קרא בכבוד אב ואם דלא דחי שבת, דבלא קרא נמי כיון שהוא ואביו מוזהרין על השבת כדאמר פ"ק דקדושין גבי אביו אומר השקני ואמו אמרה השקני הנח כיבוד אמך ועשה כיבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך כו', וי"ל דמהכא ילפינן התם עכ"ד התוס' לפי זה עיקר הלימוד דאין כיבוד אב דוחה, הוא משום דכיון שאביך חייב בכבוד השם הנח כיבוד אביך ועשה כיבוד השם, והנה התוס' פירשו דהא דאמרינן אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה, הביאור, כיון דהעשה יכול לבטלה, קילא, ועשה כזו לא דחיא ל"ת, ולכאורה קשה הא גם כלאים בציצית היכא שלבש בגד של פשתן, הא אי לבש בגד שאין בה ד' כנפות אין כאן עשה דהציו' רק על בגד של ארבע כנפות, מאי תימא עכ"פ אם יש לו בגד של ד' כנפות יש עשה, ה"נ אי אמרה בעינא יש עשה, ובתוס' שם הקשו הא אפשר ללבוש בגד של צמר ואפשר לקיים שניהם, ותירצו דאין זה חשוב אפשר, וצריך ביאור שלא תחפוץ את האיש שאנסה אמרינן, ושלא ישא את בגד הפשתן לא אמרינן, ועוד הא אפשר לקצעה, ועכצ"ל דכיון שלבש חל המצות עשה ולא שייך אפשר לקצע כנף אחד, דאז תבטל המצות עשה, ואפשר לקיים שניהם אמרינן רק היכא דיקיים המצות עשה, א"כ איך אמרינן אי אמרה לא בעינא, הא אז יבטל העשה, ומה לי שתוכל לומר לא בעינא מה לי שיקצע כנף אחד של הבגד

לכן נראה לי דהביאור בגמ' כן, דהנה יש להסתפק הא דאמרה התורה ולו תהי' לאשה, אם הטעם דכן הוא רצון ה' דהמאנס ישא את האנוסה, ואין הטעם משום תשלומין לה בעד זה שאנסה, אלא מצוה דידי' הוא לישא את האנוסה שאנסה, או דעיקר המצוה הוא תשלומין לה בעד זה שאנס אותה, וע"ז קאמר אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, פירוש אם נימא דכן הוא רצון ה' שהוא ישא את האנוסה ומצוה דרמי' עלי' דידי' הוא ולא משום תשלומין לה, א"כ אם הי' אומרת לא בעינא, העשה יש, אלא שיוכל להיות שאין לכופה, אבל הי' עלינו לדבר על לבה שתתרצה, אבל באמת אי אמרה לא בעינא אין כאן עשה כלל, דעיקר המצוה הוא תשלומין לה, ואם אינה רוצה אין כאן מצוה, וכיון דהמצוה הוא בשבילה, הרי אתה והיא מחויבים בכבוד השם, ולא דחינן מפני דבר שהוא בשביל איש, איסור התורה, שאתה והיא מחויבים בכבוד השם, נמצא אי אפשר כלל להקשות למה לי קרא בכיבוד אב הא אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה, דאדרבה דבר זה דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה ילפינן מקרא דכבוד אב

ואפשר לישב קושית התוס' שם ד"ה ניתי עשה, שהקשו מאי פריך ליתי עשה ולידחה ל"ת, הא דריש מקרא בהדיא במשנה דבעינן אשה הראוי לו, ולמאי דמשני דלא חשוב עשה, קשה, למאי איצטריך קרא למעוטי שאינה ראוי' לו, ועיין בדברינו בסימן א' שתירצנו אליבא דפרש"י ורשב"א, ולפי שביארנו עתה נראה לי לתרץ, דהנה האי סברא דאתה והיא מחויבים בכבוד ה', זהו רק בגדול, אבל בקטן שאין עליו חיוב כבוד השם אפשר דהי' העשה, ואם היא קטנה מחויב לישא אותה. אבל כאן דכתיב קרא ולו תהי' לאשה, א"כ זה דוקא באשה הראוי', א"כ אף שהיא עתה קטנה כיון דבעת שתהי' גדולה לא יוכל לקיימה, באשה כזו אף בעת שהיא קטנה אין עשה לישא אותה, ובלא טעמא דאי אמרה לא בעינא אי אפשר כלל ללמוד מלו תהי' לאשה, שאין מחויב לישא אותה, שהרי אם הי' הדין דעשה דוחה ל"ת הרי היא ראוי' לקיימה, וא"כ איצטריכא לטעמא דאי אמרה לא בעינא דמשו"ה אין עשה דוחה ל"ת גבה בשעה שהיא גדולה, ולימוד דלו תהי' לאשה איצטריך דאף בעת שהיא קטנה דאז אין עליה מנות כבוד ה' אעפי"כ אין יכול לכונסה שהרי אין