לבוש מרדכי על יבמות כ

סימן ה

אי יש עשה דקדוש יהי' אף בימי חלוטו של נזיר

דף ה'. גמ', מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה, דאי לא תימא הכי הא דקיימא לן דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ליגמר מנזיר, אלא מנזיר מ"ט לא גמרינן שכן ישנו בשאלה

אכן הרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות נזירות הלכה ט"ו ז"ל, והלא נזיר שגלח בימי נזרו עובר על ל"ת שנאמר קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו, ובכל מקום אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות, מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת, וימי חלוטו אין עולין לו כמו שביארנו והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא הל"ת שהוא תער לא יעבור על ראשו, ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו, והראב"ד השיג על זה ז"ל, א"א אני שונה במס' יבמות משום דהוי לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי, והכ"מ תירץ דמשו"ה אמר הרמב"ם האי טעמא, משום דהא נזיר שמשון אינו בשאלה, משו"ה כתב הרמב"ם דהטעם משום דאינו קדוש דימי חלוטו אין עולין לו, אכן תקשה הא בגמ' דילן סבר דיש עשה, אף דבודאי גמ' דידן סבירא לי' דאין ימי חלוטו עולין, וא"כ הא אין כאן עשה, ואף שכתב הכ"מ דסוגיא דפ' ג' מינין סברה דלא הוי רק לאו, אבל יקשה במאי פליגי הסוגיות דהאי סוגיא סברה דיש עשה דקדוש יהי' אף בימי חלוטו וסוגיא דג' מינין סברה דכיון דאין עולין אין כאן קדושה, ובמאי פליגי

עוד קשה הא בנדרים אם אמר קונם סוכה, אין יושב בה ישיבה של מצוה, ופירש הרשב"א הטעם משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ובנדרים יש עשה דכל היוצא מפיו יעשה ולאו דלא יחל דברו, והא הוי לאו ועשה שישנו בשאלה, ואין לתרץ משום דשם מפורש קרא דלה', דנדרים חל אף על דבר מצוה, דא"כ תקשה למה להרשב"א לומר הטעם משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, תיפוק לי' דהא קרא כתוב דחל, וע"כ דמקרא הי' אפשר לומר דאשמעינן קרא דחייל וממילא עליו החיוב ליתשל על נדרו, להכי פירש הרשב"א דכיון דחייל אין העשה דוחה, ותקשה הא הוי לאו ועשה שישנו בשאלה ונימא דקרא אשמעינן דחייל וממילא עליו החיוב ליתשל על נדרו, אבל אם לא שאל החיוב עליו לישב, דעשה דוחה לאו ועשה שישנו בשאלה

עוד הקשה המשנה למלך בפ"ח מהלכות טומאת צרעת הלכה ג' שכתב הרמב"ם, כיצד מגלחין הנתק, מגלח חוצה לו כו' ואפילו הי' נזיר הרי זה מגלח, והא ימי הסגרו עולין לו וא"כ יש כאן עשה דקדוש יהי' ואמאי מגלח להרמב"ם שכתב הטעם משום דימי חלוטו אין עולין ולא הוי קדוש, אכן הא ימי הסגרו עולין ואמאי מגלח הנתק, [ומה שהקשה המשנה למלך לדברי הראב"ד דסבירא לי' הטעם משום דהוי לאו ועשה שישנו בשאלה, א"כ למה לן קרא דוהתגלח שאף נזיר מגלח, פשוט הוא, הא האי והתגלח לא מיותר דהא בעינן לרבות שכשר בכל אדם ובכל דבר, וזה ילפינן דכתיב והתגלח, שהחיוב רק שיהי' מגולח בכל אופן, היינו בכל אדם ובכל דבר, א"כ קרא לא אייתר כלל לרבות נזיר, והתורת כהנים אומר והתגלח משום דזה וילפינן מתגלחת המצורע בימי חלוטו שדוחה נזירות משום דישנו בשאלה ויליף א"כ גם בנתק כן, אבל להרמב"ם הא קשה]

א) ונראה לי, דהנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות נזירות הלכה א' ז"ל, נתגלח רוב ראשו בין בתער בין כעין תער ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן, בין בזדון בין בשגגה אפילו גלחוהו לסטים באונס הרי זה סותר שלשים יום עד שיהי' לו פרע ואח"כ מתחיל למנות, הרי מוכח מהרמב"ם דאם הניחו כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו סותר, וכבר הקשה הלחם משנה בפ"ה הלכה י"א דהרי הגמ' שם דף ל"ט איתא, איבעיא להו האי מזיא מלתחת רבי או מלעיל רבי, למאי נפקא מינה לנזיר שגילחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו, אי אמרת מלתחת רבי נזירות הא שקלי' אלא אי אמרת מלעיל רבי מאי דאקדיש הא קאים, ופשיט, ת"ש מסקרתא דרפי עמרא מלתחת ותו כד צבעי סביא דיקנהון חוורון עיקבי נימהון, ש"מ מלתחת רבי ש"מ לפי זה איפשטא בעיא דאפילו שייר כדי לכוף ראשן לעיקרן סותר משום דנזירות הא שקלי, ואיך כתב הרמב"ם דאם שיירו כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו סותר

וצריך לומר, דהנה בגמ' איתא, ת"ר תער אין לי אלא תער, תלש מירט סיפסף כל שהוא מנין, ת"ל קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו דברי ר' יאשי', ר' יוחנן אומר תער אין לי אלא תער מירט תלש סיפסף כל שהוא פטור, והכתיב קדוש יהי', למימרא דאם גלח בתער קאים עליה בעשה ול"ת, והנה הרמב"ם כתב בפ"ה מהלכות נזירות הלכה י"א ז"ל, נזיר שגלח שערה אחת לוקה בין בתער בין בזוג כו' וכן אם תלשה בידו לוקה עכ"ד, וכתב ע"ז הכ"מ שפסק כר' יאשי', ולדידי תמוה, דהא לר' יאשי' הלימוד דהיכא דתלש או מרט חייב משום דכתיב קדוש יהי' גדל פרע, וסובר ר' יאשי' דהאי קרא דקדוש יהי' הוא טעם על לא יעבור, דמשו"ה עובר על לא יעבור משום שמצוה שיהי' קדוש, וא"כ היכא דעבר על קדוש יהי' עובר על לאו דלא יעבור, דלר' יאשי' אין חילוק בין עשה דקדוש יהי' ללאו דלא יעבור, וא"כ איך כתב הרמב"ם דאם העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר את השער אינו לוקה אלא ביטל מצות עשה שנאמר גדל פרע שער ראשו

לכן נראה לי, דהרמב"ם לא פסק כר' יאשי', והרמב"ם פסק כברייתא דאיתא, אין לו אלא תער תלש מירט ספסף כל שהוא מנין ת"ל לא יעבור על ראשו, ופירש בתוס' לרבות כל המעבירין, לפי זה האיסור דלא יעבור הוא דוקא אם העביר את השער, אבל הסך בסם איננו מעביר את השער אלא מחלה את העור והשער נופל מאליו, ומשו"ה לא עבר על לאו דלא יעבור ורק שביטל את המצוה, שמצוה להיות קדוש ושיהי' לו גידול פרע ועתה אין לו הגידול פרע.