לבוש מרדכי על יבמות יח

כאן לשון הגמ' דקאמר יחדיו למה לי ופריך הא מיבעי לי' התוכף שתי תכיפות חיבור

וכדברינו מבואר ברמב"ם, שהרי כתב שם הרמב"ם, ז"ל, תפר בגד צמר בשל פשתן ואפילו תפרן במשי, או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן כו' ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן כו' הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדיו מכל מקום כיון שנתאחד נאסר, ומנין שכל איסורין אלו של תורה, שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית כו' והציצית חוטין קשורין בלבד הן, מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה, עכ"ד הרמב"ם, ולכאורה למה להרמב"ם להביא עוד ראי' מכלאים בציצית, הא כבר הביא מקרא דיחדיו דכיון שנתחברו הצמר והפשתים נאסר, ע"כ שהרמב"ם מפרש דלא תימא דקרא דיחדיו איננו ענין בפני עצמו אלא דוקא על שעטנז לבאר שנעשו הכלאים מצמר ופשתים ע"י שוע וטווי ונוז, או ע"י שלשתם בפני עצמם שנעשו ביחד צמר ופשתים, דא"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה, ע"כ הדין יחדיו היא דין בפני עצמו

והרמב"ם לשיטתי' ע"כ צריך לבאר ולפרש דדין דשיע טווי ונוז, הוא באופן עשית הכלאים ע"י שוע צמר ופשתים ביחד, או טווי צמר ופשתים ביחד, או נוז ביחד, דאין לפרש כמו שפורש ר"ת דהאי שוע טווי ונוז הוא דין בהבגד, דבגד של פשתים שהוא שוע טווי ונוז או שהוא או שוע או טווי ונוז אמרה התורה לא תלבש אם נעשה יחדיו עם בגד של צמר שהוא שוע טווי ונוז. דא"כ תקשה כלאים בציצית היכי משכחת לה, הא החוטים אינם נוז, וא"כ תקשה למאן דס"ל דבעינן כולהו, כלאים בציצית היכי משכחת לה והנה התוס' פירשו דנוז היינו שזור, וא"כ החוטים של הציצית המה שוע טווי ונוז היינו שהמה שזורים

אכן הרמב"ם בהלכות ציצית פ"א הלכה יוד ז"ל, אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשות שזורין עושה, הרי דסבר הרמב"ם דלא בעינן דוקא שזורין, אלא אם רצה לעשות שזורין עושה, אבל אינו מחויב, ומה שהקשה הראב"ד מהספרי, הנה בספרי איתא, פתיל תכלת טווי ושזור, אין לי אלא תכלת, לבן מנין, אמרה תורה תן תכלת תן לבן, מה תכלת טווי ושזור אף לבן כן, אפשר לומר דסבר הרמב"ם דהפירוש כיון דכתיב פתיל ופתיל הוא שאינו שזור, וכתיב תכלת, ובמשכן הוי התכלת שזור, א"כ כשר בין בטווי בין בשזור, והאי טווי ושזור הפירוש או שזור, וזהו דקאמר הרמב"ם אם רצה לעשות שזורין עושה

אכן בתשובה שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל מתרץ באופן אחר, דמה דאיתא בספרי דילפינן תכלת תכלת ממשכן דבעינן דוקא שזורין יחידאה היא דר"ש שהוא סתמא דספרי אמר לה, אכן לפנינו בהספרי אין כלל בפירוש דילפינן תכלת תכלת ממשכן ואולי לפני הרמב"ם והראב"ד הי' גרסא אחרת דבעינן דוקא שזורין, וע"ז קאמר הרמב"ם דיחידאה היא, כיון דבגמ' דילן לא נמצא דבעינן ששה, ואם ילפינן תכלת תכלת ממשכן א"כ הי' בגמ' לבאר דוקא חוטן כפול ששה, דבשלמא על דין שזורין נוכל לומר דנזכר בגמ' עירובין, אבל חוטין כפול ששה לא נזכר כלל, ע"כ דגמ' דילן לא סבר להאי גז"ש דתכלת תכלת

, ובזה יתישב קושית הכ"מ שהקשה דמאי פריך הרמב"ם אם ילפינן גז"ש תכלת תכלת ממשכן ליבעי חוטן כפול ששה, דא"כ לר"ש נמי תקשה הכי, אכן לפי דברינו יתישב, דלר"ש באמת צריך דוקא חוטן כפול ששה, והרמב"ם מדייק רק מדלא מצא מי שאומר כן. והיינו דהגמ' בעירובין אפשר לפרש דכולי האי לא טרחי, דבציצית אדם טורח שזה הידור מצוה שיהי' החוט כשל משכן, ואם נאמר דכונת הגמ' שציצית בעי דוקא שזורין, אם כן הי' לגמ' לבאר שצריכין ג"כ חוטן כפול ששה, ע"כ דגמ' דילן לא סבר זה לגז"ש דבעינן שיהיו חוטי הציצית כמו של משכן, אבל להספרי באמת בעינן דוקא חוטן כפול ששה, ואפשר עוד לומר דמשו"ה תניא בחולין קל"ח כמין כפה של צמר הי' בראש כהן גדול שעליו ציץ נתון, והרמב"ם לא הביא זה להלכה, ועיין בפירוש מלבי"ם שהקשה א"כ הכפה הוי יתור בגדים, אכן זה לא קשה דהרי זהו דין הציץ שיהי' נתון על פתיל תכלת. וא"כ הכפה והציץ חדא נינהו, אלא דהרמב"ם סובר דלגמ' דילן דפתיל משמע שאיננו שזור א"כ לא יוכל להיות כפה, דפתיל משמע חוט, אבל ר"ש דסבר דאף דכתיב בקרא פתיל תכלת הוא שזור, א"כ אפשר לפרש דהפתיל יהי' עשוי כמו כפה של צמר

עכ"פ זה סובר הרמב"ם שציצית לא בעינן שזור, א"כ אי אפשר כלל לפרש דדין שוע טווי ונוז הוא בהבגד, דא"כ יקשה למ"ד דבעינן כולהו, כלאים בציצית היכי משכחת לה, הא החוטין אינם נוז, ע"כ דהאי דינא דשוע טווי ונוז הוא בהתהוות הכלאים, וחד מ"ד דבעינן דוקא כולהו או יחדיו, וחד מ"ד סובר דאו שוע או טווי או נוז או יחדיו, אכן הראב"ד לטעמי' שהוא הקשה על הרמב"ם וסבירא לי' דבציצית בעינן דוקא שזורין, הוא מפרש דהאי דינא שוע טווי ונוז הוא דין בהבגד דבגד שהוא שוע טווי ונוז של פשתים אם הוא יחדיו עם הבגד של צמר שהוא שוע טווי ונוז וציצית הם נוז היינו שזורין

והנה בגמ' דילן פריך, הא מיבעי לי' שיהא שוע טווי ונוז, אלא כולהו משעטנז נפקא ופירש בתוס' דלדין זה דבעינן שוע טוי ונוז ילפינן מדלא כתיב כלאים, ולאפנויי ילפינן מדלא כתיב בפירוש שוע טווי ונוז ע"כ דבא לאפנוי, והנה לפי זה אי אפשר כלל לגרוס בגמ' נדה, והלכתא כמר זוטרא מדאפיקנהו רחמנא בחד לישנא דהא זה שאפקינהו רחמנא בחד לישנא הוא לאפנוי, משו"ה כתב הרמב"ם שזה איננה מהגמ' אלא דברי איזה מפרש, אכן הרשב"א מפרש דלמסקנת הגמ' הלימוד לאפנוי' מיחדיו נפקא והא דפריך הא מיבעי לי' דתוכף תכיפה אחת אינה חיבור, משעטנז נפקא, פירוש דאם הי' מחויב אם לבש בגד של פשתים שהוא שוע טווי ונוז עם בגד של צמר שעשו ג"כ שוע טווי ונוז ואינם מחוברים, א"כ לכתוב שעטנזים, ומדכתיב שעטנז, ע"כ דהאיסור היכא דנעשה