לבוש מרדכי על יבמות טז

כל הציצית דהרי יתר כמאן דאיתי' דמי, דילמא לבטולי קמכוון ואז הראשונות נבטלו וחותכם והשניים כשרים, וא"כ הרמב"ם שפסק מרושלין פסולין הרי דסובר יתר כמאן דאיתי' דמי, והוא מחייב בבגד של חמשה כנפות מקרא דאשר תכסה בה, וכמפורש ברמב"ם פ"ג מציצית הלכה ג' משו"ה פסק כרב פפא דאם נתכון להוסיף כולם פסולין ואם נתכוון לבטל חותך, מתיר הראשונה או חותכה, וכשר

ומה שהקשה הראב"ד דא"כ אשכחן בציצית דאם הוסיף גורע היינו כשעשה עוד ציצית, פשוט דשם לא אמר אלא דבר שעקרו מדברי תורה ופירשו מדברי סופרים, אבל הכא למאן דסבירא לי' יתר כמאן דאיתי' דמי הרי הוא מפורש בתורה ארבע כנפות, א"כ דוקא ארבע ציציות ולא חמשה ציצית, והא דבגמ' סנהדרין אמר אם האי לחודא קאי והאי לחודא קאי אינו גורע ולא נפסלו, שם קאי אם הוסיף חוט אחד בהציצית, דסבירא שם שיש מנין לחוטי הציצית שיהיו ארבעה כפולים לשנים, ואם הוסיף עוד חוט בהציצית פסל הציצית אם צריך קשר, ואם אין צריך קשר הרי לא שייך פסול בהציצית, ובהבגד הלא לא נאמר דין כמה חוטין יהיו בהבגד, דהאי דינא דחוטין נאמר בהציצית ואם קשר עליון לאו דאורייתא לחודי' קאי ולא פסלו הציצית, ועל הבגד לא נאמר דין כמה חוטין יהי' בהבגד, אכן הכא קאי לענין הציצית דנאמר בתורה דהבגד יהיו לו ארבע ציצית על ארבע כנפות, ואם עשה חמשה ציציות נפסלו כולם, ומאי מועיל האי לחודי' קאי, אבל הלא כולם בהבגד ובגד שעשה בו חמשה ציצית פסולים דאמר קרא כמו הכנפות ארבע כן הציצית, אכן בגמ' סנהדרין שם קאי לענין החוטין דזהו איננו כלל דין בהבגד

ד) לפי זה מיושב שפיר מה שכתב הרמב"ם דאין עושים פשתים לצמר, ולא כתב דהיכא דאין לו שרי לעשות של פשתים בצמר, דהיכא דאין לו לא הוי אפשר לקיים שניהם דכיון דסובר הרמב"ם דציצית שעומדין לפסוק לאו ציצית נינהו מטעם דבטל הקשר שלהם, א"כ היכא דעשה של פשתים בצמר נהי שעתה מותר לו כיון דאין של צמר, אבל הא תיכף שיזדמן לו של צמר עליו החיוב לסתור של פשתים ולעשות של צמר, שהרי אפשר לקיום שניהם, וא"כ כמו בשבת אם קשר חבל של גרדי מותר מטעם דעומד להתיר כשיזדמן לו חבל אחר, א"כ ה"נ אף עתה לאו קשר הוא כיון דאח"כ יהי' מחויב להתיר, וציצית העומדים להתיר לאו ציצית המה, וא"כ הוי כלאים שלא במקום מצות ציצית וציצית אין כאן וכלאים יש כאן

אלא דקשה על גמ' זו איך קאמר דעושין פשתים לצמר, אכן הנה הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות ציצית הלכה א' ז"ל, ואין לחוטי ענף מנין מן התורה, וכבר תמה בכ"מ דהא אמרינן שיעורא אתא גדיל שנים גדילים ארבעה, משמע דמן התורה יש מנין לחוטי הענף, אכן הא כבר העיר בתוס' ריש פרק התכלת והרי חזינן שיש שעשו שמונה ורב ירמי' היה רמי תמניא, ועכצ"ל דבזה פליגי במנחות ל"ט רבה בר בר חנה, ורב, דמאן דס"ל דבעינן גדיל לא סבירא לי' דגדילים למנינא, דהרי גדילים בעי לגופי' שהציצית יהיו גדולין, אכן רב דס"ל לא בעינן גדול לדידי' גדילים למנינא הוא, ואנן סבירא לן דבעינן גדול, א"כ מן התורה אין לנו ראי' למנין החוטין, והגמ' בסנהדרין הוא אליבא דרב דס"ל גדיל למנינא הוא

והנה לדידן דס"ל דבעינן גדיל מן התורה, יתישב שפיר מאי דכתיב קרא ועשו ציצית על כנפי בגדיהם היינו מה שעושים את הציצית לגדיל על כנפות הבגד זהו עשייתם, וא"כ אין לנו ראי' מקרא דבעי לקשור על הכנף, וע"כ דהקשר הלכה למשה מסיני, אבל למאן דס"ל לא בעינן גדיל, וגדילים למנינא הוא, תקשי מאי ועשו הוא בציצית על הכנף, ואין לומר דהתלי' בעצמה הוי עשי' דכבר איתא בגמ' סוכה י"א דתלי' לאו עשי' היא (והטעם משום דהרי איננו אחוז כלל), וע"כ דיפרש קרא דועשו שיקשר את הגדילים על הכנף, וא"כ לדידי' לא נאמר הלכה למ"מ דבעי קשר רק מקרא דועשו ילפינן זאת

לפי זה סוגיא דיבמות דאמר דגדילים למנינא א"כ לא בעי גדיל, וקשר ילפינן מן ועשו, א"כ אף אם עומד לסתור יש כאן ועשו, וא"כ אם אין לו עתה ציצית של צמר ויש לו פשתים יעשה אותם, דעתה קיים ועשו ואח"כ כשיהי' לו של צמר יתירם, אכן הרמב"ם דפסק אין למנין החוטים קרא דס"ל דבעינן גדיל, א"כ ועשו קאי על עשית הגדיל, וקשר דבעי ע"כ הוי הלממ"ס, והיכא דנאמר בלשון קשר אם עומד לסתור לאו קשר הוא, א"כ אף אם אין לו עתה של צמר לא יוכל לעשות של פשתים בצמר דכיון דעומד להתיר לאו קשר הוא. סימן ד בדין שוע טוי ונוז בכלאים

דף ה'. ז"ל הגמ', ואכתי מיבעי לי' לתוכף שתי תכיפות חבור ותכיפה אחת אינו חבור, א"כ לכתוב רחמנא לא תלבש צמר ופשתים יחדיו, שעטנז למה לי, לאפנוי, ואכתי מיבעי לי' עד שיהא שוע טוי ונוז, אלא כולה משעטנז נפקא ע"כ וכתב בתוס' ז"ל, אין לפרש כמו שפירש ריב"ן, שוע טוי יחד צמר ופשתים, דא"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה שהרי צריך שיהיו ב' חוטין של תכלת צמר לבדו בלא פשתן, אלא שוע כל אחד לבדו, ונוז נמי אומר ר"ת דאין לפרש דהיינו אריג כדפירש בקונטרס, דמאי שנא שוע וטוי דהוי כל אחד לבדו ונוז קאי אצמר ופשתים יחדיו, ועוד דבנדה פרק האשה (דף ס"א) גבי האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא כו' ופריך ואימא או שוע או טוי או נוז, ולפירוש הקונטרס בלא נוז אי אפשר שיהא כלאים, ואין לומר דהכי פריך או שוע או נוז או טוי ונוז או נוז לחודי', דא"כ דבנוז לחודי' סגי, שוע וטוי דכתב רחמנא למה לי, אלא נראה לר"ת דנוז היינו שזור ונוז נמי כל אחד לבדו, ועל שעטנז של צמר לבד ושל פשתים לבד הזהיר הכתוב שלא יעשה מהם בגד ביחד ומיחדיו נפקא עכ"ד התוס'

והנה הרמב"ם כתב בפ"י מהלכות כלאים הלכה ו' ז"ל,