לבוש מרדכי על יבמות יג

וא"כ הרי מיושב דברי הרמב"ם והירושלמי, דהאיסור של צרת ערוה רק משום אשת אח, שהרי קרא דלצרור עיקר קאי על הערוה בעצמה לאשמעינן דהיא נעשית צרה לצרתה היינו דלא נימא אבראי קיימא, ולימוד דהצרה אין עולה לא לחליצה ולא ליבום ואין עלי' זיקה ילפינן מקרא דלא יבנה, שבית שמקצתו אין יכול לבנות גם השני' לא ובנה, ודברי הרמב"ם הם גמ' מפורשת. סימן ג

ביאור שיטת התוס' ושיטת הרמב"ם בהטלת צמר לפשתים ופשתים לצמר בציצית

דף ד': כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר, כתב בתוס' ד"ה דאפילו, ז"ל, נראה דאפילו שני חוטין לבן של צמר שרי בפשתים אע"ג דאפשר במינו, כדקאמר התם מגו דתכלת פטרה לבן נמי פוטר, ולבן של פשתים נמי פוטר הצמר על ידי מגו, דמגו דלבן של צמר פוטר בפשתים לבן של פשתים נמי פוטר בצמר כו'

אכן הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות ציצית הלכה ו' ז"ל: ומה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר אעפ"י שהוא לבן לבדו בלא תכלת, בדין הוא שיהא מותר שהשעטנז מותר לענין ציצית שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותה לפשתן, ומפני מה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת וכאן אפשר לקיים שתיהן עכ"ד הרמב"ם. וכתב הכ"מ דמוכח מדברי הרמב"ם דחוטי לבן של פשתים בשל צמר אעפ"י שמטיל בו תכלת נראה דכיון דלא הוצרך לדחות לאו דכלאים מפני התכלת גם מפני הלבן לא ידחה שהרי אפשר לקיים שניהם ושלא כדעת ר"ת, דאי הוי ס"ל לרבינו הכי לא הוי שתיק מיני' עכ"ד הכ"מ

ולכאורה תמוהים דברי הרמב"ם דהרי הכא בגמ' קאמר דאפילו פשתים לצמר, ואטו סוגיא זו פליגי על ר"ל דס"ל דכל שאפשר לקיים שניהם צריך לקיים שניהם, והרי לקמן ביבמות רצה לומר דחייבי לאוין לא יעלו ליבום מפני זה, ודחי רק משום דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא, אבל הכא הא בודאי אפשר במינן, וע"כ דסבר בגמ' דמגו דתכלת פטרה בשל פשתים של פשתים פטרה צמר, וכדברי התוס', וא"כ תקשה אמאי לא הביא הרמב"ם להאי דינא

אכן באמת דברי התוס' קשה מאד, דמאי סברא היא זו דכיון דתכלת פטרה בשל פשתים של פשתים נמי פוטר בשל צמר, מאי סברא היא זו, של תכלת בשל צמר אי אפשר בענין אחר דתכלת הא עמרא, ולא אפשר במינן, משו"ה שרי, אבל של פשתים בשל צמר דאפשר במינן אמאי יהי' מותר, ומאי מגו שייך כאן, והא דקאמר בגמ' מנחות שהביאו התוס' דאמרינן מגו דתכלת פטרה לבן נמי פוטר התם כונת הגמ' דכיון דהתכלת הוא של צמר ושרי להניח ב' חוטי התכלת בבגד של פשתים אף דהוי שעטנז, הכונה כיון שכבר יש שעטנז בציצית ב' חוטי התכלת מה לי ב' חוטין מה לי ארבע חוטין, שבשביל שהוסיף ב' חוטין לא נתגדל האיסור של כלאים, שהלאו אחד הוא אם לבש בגד פשתים שיש בו שני חוטים של צמר או ארבע חוטין של צמר, וא"כ כיון דשני חוטין של תכלת מותר להניח, מותר ג"כ ב' חוטין של לבן, אבל בשל פשתים בשל צמר דלא נדחה כלל הלאו איך יהי' מותר מטעם דתכלת של צמר פוטר בשל פשתים, מאי מגו שייך כאן, ועכצ"ל דפירוש הגמ' של פשתים לצמר הוא כדברי הרשב"א דמפרש דמיירי היכא שאין לי חוטים של צמר, וכיון דאין לו גם זה מקרי אי אפשר לקיים שניהם, ובכה"ג הכא דאין לו חוטים של צמר שרי להטיל ציצית של פשתן בבגדי צמר דעשה דוחה ל"ת, אלא דיקשה על הרמב"ם שזה הי' לו להביא דאם אין לו חוטים של צמר מותר לעשות חיטין פשתים בשל צמר, אחרי דבגמ' איתא מדוע השמיט הרמב"ם

א) והנה במנחות בדף מ' איתא, ומי אמרינן תעשה ולא מן העשוי והאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשרה, אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוה (פרש"י ותוס' דכיון דעבר על דברי תורה לא הוי מעשה משו"ה בעת קציצת הראשונות זוהי עשיתן), מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאסופי קא מכוון דילמא לבטול קא מכוון, ובל תוסיף ליכא מעשה איכא (ופרש"י והדר קושיא לדוכתה), והנה הרמב"ם בפ"א מה' ציצית הט"ו כתב ז"ל, הטיל ציצית על ציצית אם נתכון לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה, ואם נתכון להוסיף אעפ"י שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה, והראב"ד כתב ז"ל, עיינתי בדבריו ולא מצאתי בגמ' כן, שהרי אמרו הטיל למוטלת כשירה, ופירש רבא הטעם בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי, הלכך אפי' חתך את הראשונות והניח השני' עשה קרינן בה, ורב פפא שהקשה עליו ממאי דהאי גברא לאסופי אתי דילמא לבטול אתי ובל תוסיף ליכא מעשה איכא, לאו למימרא דאי לאסופי אתי הוי מיפסלא חדא מיניהו, אלא למיפטר גברא מבל תוסיף היכא דאתא לבטולי קמייתא, והטיל למוטלת כשירה סתמא הוא דאתמר, והא דמסיק בסנהדרין בענין זקן ממרא דאי איכא ארבעה חוטין ואייתי חמשה אי קשר עליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אלמא משום תוספת מפסלא מצוה, התם משום חציצה הוא כו' שהרי למאן דאמר קשר עליון לאו דאורייתא אמרינן האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי וליכא גרוע, הכא נמי אם הי' שם קשורה כתקנה והטיל בה אחרת וקשרה, כמו כן האי לחודי' קאי והאי לחודי' קיימא וכשירה בין שנתכוון להוסיף בין שנתכון לבטל וכן עיקר דהאי לחודי' קיימי והאי לחודי' עכ"ד הראב"ד

והנראה לי לבאר דברי הרמב"ם, דהנה קי"ל בשבת דקשר שאינו של קיימא יש שמותר לכתחלה, ואף שנעשה הקשר בהידוק כיון דעומד להתיר מותר