לבוש מרדכי על יבמות יב

דמכוון לקנות אותה בביאה, דהנה איתא בירושלמי פ"א ה"א, ר' יודן בעי כמאן דאמר הכל מודין בצרה שהוא חייב, קידש אחד מן השוק את אחת מהן ובא היבם כו' חלץ לחבירתה ובא עלי', למפריעה חלו עלי' קידושין, אמר ר' שמי לא כן אמר ר' ינאי נמנו שלשים וכמה זקנים מנין שאין קידושין תופסין ביבמה תלמוד לומר לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר שלא יהא לה הוי' אצל אחר ע"כ. ודברי הירושלמי לכאורה תמוהים, דאם לא ידע ר' יודן קרא דלא תהי' דלא תפיס הוי', מאין הי' סבר דאין תופס קידושין ביבמה, ע"כ דידע קרא, ורק שהי' סבר דקרא דוקא קודם שחלץ היבם לשני' אבל כשחלץ היבם לשני' ובירר שלא חלה הזקוקה על הצרה, למפרע חלו הקידושין, וא"כ מאי מייתו מקרא, אכן יש לומר דמעיקרא הי' סבר, כמו דהאיסור שלא תנשא הוא מטעם זיקת היבם כן מה דלא חלו הקידושין הוא משום זיקת היבם, וא"כ כשבירר היבם בחליצתו לשני' שאין זיקת היבם על זו, חלו הקידושין, וע"ז מוכיח דכיון דילפינן מקרא דלא תהי' אשת המת ולא כתיב, לא תהי' היבמה, א"כ גלי קרא דבאשת המת אין בה הוי', א"כ מה דלא חלו הקידושין אין הטעם משום האיסור ומשום זיקת היבם אלא גזירת הכתוב הוא שבאשת המת לא יהי' בה קידושין כל זמן שזקוקה ליבום או לחליצה, לא ליבם ולא לאחר, אבל מה שאסורה לעלמא ילפינן מהחוצה לאיש זר יבמה יבא עלי', וכדפירש בתוס' בדף מ"ט דילפינן מהאי קרא בין ללאו בין לקידושין, וילפינן מקרא דלא תהי' דאין בה הוי', ושם הא כתיב אשת המת, א"כ מהאי קרא ילפינן דאין ביבמה כלל הוי', א"כ אף ליבם אין בה הוי', דאין הפירוש בהפסוק שאין תופס קידושין בה מטעם איסור, אלא גזירת הכתוב הוא דבכה"ג אין באשת המת הוי' לא לדידי' ולא לעלמא, ולפי זה באלמנה לכהן גדול ג"כ אין תופס קידושין, ודין דולקחה שתהא כאשתו מדין יבום בודאי דלא הוי דהא גלי קרא דיבמתו דעולה לחליצה ולא ליבום, ומה דמשמע מהרמב"ם דקצת קונה הוא מדין מאמר

ולפי זה ע"כ הא דאלמנה לכהן גדול עולה לחליצה ולא ממעטין אותה מדין ולקחה, ע"כ דהלימוד הוא בעלמא, היינו אשה שבעלמא בלא דין יבום יש בה הוי', באשה כזו יש בה זיקת יבום או חליצה, וא"כ צרת ערוה דבעלמא אין עלי' איסור כלל ואיסורא רק מנפילה זו, היא בכלל דיש לן שעולה לחליצה ואין עולה ליבום, וא"כ מנא לן דצרה אין עולה לחליצה

ד) אכן לכאורה באמת קשה מאי שכתב הרמב"ם דאיסורא דצרה הוא משום אשת אח, וכן משמע בירושלמי פ"א הלכה ה', דכיון דאי אפשר לצרה בלא אשת אח, איסורא משום אשת אח ולא מטעם צרת ערוה, ואם יתרו בו מטעם צרת ערוה לא ילקה ולכאורה קשה הא כתיב קרא דלא יקח את אחות אשתו, ולא צרתה מקרא דלצרור

והנה לקמן בדף מ"ד איתא, וניבם לתרויהו כו' וניבם לחדא ונחלוץ לחדא, אמר קרא אם לא יחפוץ הא חפץ ייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה, ושאינו עולה ליבום אין עולה לחליצה, ועוד שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ, ויאמרו, אי דמייבם והדר חליץ הכי נמי, אלא דילמא חליץ והדר מייבם וקם לי' בלא יבנה, ואימא כי איכא חדא תתקיים מצות יבום כי איכא תרתי לא תתקיים מצות יבום, א"כ צרת ערוה דאסר רחמנא למה לי, השתא יו אמרת לאו בני חליצה ויבום נינהו צרת ערוה מיבעאי, אלמה לא, איצטריך, סד"א ערוה אבראי קיימא ותתיבם צרתה קמ"ל דאסירא, אלא יבמתו יבמתו ריבה, והנה בתוס' דחו גרסא זו דשלח יאמרו, דאי מדאורייתא מייבם לחדא וחליץ לחדא משום גזירה לא יניח

ונראה לי דהרמב"ם גריס לה להאי גרסא, אלא דהרמב"ם מפרש, דבתחלה הי' סבר זאת לטעמא, דמשו"ה אין מיבם לחדא וחליץ לחדא, ואח"כ אלא אי חליץ והדר מיבם, (ותיבת ודילמא לא הי' כתיב בהגירסא והיא הגהה והרמב"ם לא גריס תיבת ודילמא), אלא אי חליץ והדר מייבם קם בלא יבנה שאין בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ פירוש דקושית הגמ' דלחלוץ לחדא ולייבם לחדא, והרמב"ם לא סבירא לי' דמשו"ה לא יוכל לייבם להשני' משום שאינו חולץ וכל שאינו חולץ אין עולה ליבום, דבשלמא כל שאינו עולה ליבום אין ועולה לחליצה ילפינן מקרא דאם לא יחפוץ הא חפץ מייבם, אבל כל שאין עולה לחליצה אין עולה ליבום מנא לן, נהי דלמסקנא יהי' הדין כן דכל שנאמר בפרשת יבום כללא הוא דבעינן דוקא יבמה כזו שיש בה דינים הכתובים בפרשת יבום, אבל בתחלה שהי' סבור שכן הוא הדין שיחלוץ לחדא ולא לשתים מקרא דבית אחד הוא חולץ, וייבם לחדא לא שייך למיפרך, שכל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה, משו"ה איצטריך קרא דלא יבנה בית אחיו, דאילו ללמוד דכיון שלא בנה שוב לא יבנה לא הי' לכתוב אלא אשת אחיו, ומדכתיב בית אשמעינן שאין בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ, היינו כיון שכבר חלץ אין יכול לבנות את בית אחיו אז גם השני' אין יכול לבנות, ופריך, ואמאי, היכא דאיכא שני יבמות שאין יכול לקיים בשניהן יבום לא לתיבמו כלל, ופריך צרת ערוה היכא משכחת לה, ומשני דהוו אמינא דערוה אבראי קיימא ולא נפלה ליבום אשמעינן קרא דלצרור דהערוה נעשות צרה ומקריא בת יבום, רק שהאיסור מונעה

וא"כ לפי זה עיקר קרא דלצרור אשמעינן דהערוה נעשית צרה, וממילא ילפינן מקרא דלא יבנה שכיון שאין יכול לבנות אחת מטעם שאין בה לקוחין שוב לא יכול לבנות, אבל עכ"פ דילמא שני יבמות שנפלו לא תתקיים כלל מצות יבום, ומשני יבמתו יבמתו ריבה, היכא שיש שני יבמות, אבל הריבוי הוא דוקא היכא ששניהם בני יבום ויכול לבנות זו או זו והם שתי יבמות, אבל היכא דאחת איננה יבמתו, שהרי אותה לא יכול לבנות מטעם שאין בה ולקחה, שפיר ילפינן מקרא דלבנות דלא יבנה בית אחיו דכיון שאין יכול אחת לבנותה שוב גם המותרת לא יוכל לבנות, דהרי היא כמו שנחלצה כבר, וקרא דלצרור בעינן רק לידע שהערוה נעשית צרה ולא קיימא אבראי.