לבוש מרדכי על יבמות י

דבר ערוה או שאינה ראוי' לבא בישראל אינה ראוי לקיימה שנאמר ולו תהי' לאשה אשה הראוי' לו, ואיתא בגמ' בדף מ', אמר רב כהנא אמריתא לשמעתא קמי' דרב זביד מנהרדעא ניתו עשה ונדחה את ל"ת, אמר לי היכא אמרינן ניתי עשה ונדחה את ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומי לעשה, אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, ופירש רש"י, השתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה, ע"כ. משמע דרש"י אין מפרש הגמ' דהפירוש כיון שהעשה כזאת שאפשר לה לומר איני רוצה, עשה כזאת אין דוחה אף בעת שלא אמרה אינה רוצה, דא"כ למה לרש"י לומר דמלמדין אותה לומר אינה רוצה, הרי אף שלא אמרה, אין עשה כזאת שאפשר לבטלה דוחה, ע"כ דרש"י סובר דמשו"ה הי' דוחה, רק כיון שאפשר לה לומר איני רוצה מלמדין אותה לומר כן, והקשה הרשב"א אי רוצה דוקא, וכתב הרשב"א דכופין אותה לומר איני רוצה, והנה בתוס' הקשו מאי פריך ליתי עשה ולידחה ל"ת הא ילפינן מקרא דלו תהי' לאשה דוקא אשה הראוי', ולמאי דמשני דלא חשיב עשה קשה דמאי איצטריך קרא למעוטי שאינה ראוי' לו ע"כ

ונראה לי, דבגמ' פריך אמאי קאמר במתניתין דהיא אשה שאינה ראוי' לקיימה כיון דאתי עשה ודחי ל"ת א"כ הא אשה שראוי לקיומה, ע"ז משני אי אמרה לא בעינא מי איתא עשה, וא"כ הרי עלינו ללמוד אותה, ולרשב"א לכופה ע"ז, שתאמר לא בעינא וא"כ אינה ראוי' לקיימה, ובאשה שאינה ראוי' לקיימה לא הוי כלל העשה, וא"כ אף קודם שאמרה לא בעינא ג"כ עבר הל"ת, שהרי היא אינה עומדת לקיימה, וא"כ איצטריכא ללימוד דמתניתין וגם לטעמא דאי אמרה לא בעינא, דטעמא דאמרה לא בעינא זה הי' רק הדין כשלמדו אותה ואמרה לא בעינא אז אין עליו עשה ועבר על ל"ת, אבל קודם שאמרה הי' מקיים העשה, לזה לימוד דראוי' לקיימה דכיון דאינה ראוי' אף קודם שאמרה לא קיים העשה, ובלא טעמא דאמרה לא בעינא היתה ראוי' לקיימה מטעם אתי עשה ודחי את ל"ת, אבל עתה שיש טעמא דאמרה לא בעינא אינה עומדת לקיום ילפינן מלו תהי' לאשה דדוקא אשה הראוי' לקיימה, וכיון דאינה עומדת לקיומה אף קודם שאמרה לא בעינא אין בה עשה

אכן כל זה אם נדרוש לו תהי' לאשה שראוי' לקיימה, אז עלינו לידע למה היא עומדת לאחר כן, אכן אם נדרוש אשה שיש בה הוי' עלינו לבלי להתבונן מה יהי' אחרי כן רק עתה אם יש בה הוי' או לאו, וא"כ אם נדרוש את קרא דלו' תהי' לאשה אשה שיש בה הוי' נהי דכשלמדו אותה או שכפו אותה ואמרה לא בעינא אין בה עשה אבל קודם שלימדו אותה ויש העשה הרי יש בה הוי' מטעם אתי עשה ודחי ל"ת, ואם בא עלי' קודם שלימדו אותה לומר לא בעינא קיים העשה, לפי זה מאי פריך ולר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין מאי ביניהו אם דרשינן אשה שיש בה הוי' או אשה הראוי' לקיימה, הא טובא נ"מ אם בא עלי' קודם שלימדו אותה לומר לא בעינא, דלמאן דס"ל ראוי' לקיימה עבר על ל"ת, ולמאן דאמר אשה שיש בה הוי' הא יש בה שהרי העשה דוחה את הלאו, אכן אם נימא דלר"ע דלדידי' אין חומר האיסור גורם את דין הממזרות וביטול הקידושין, אלא מה שעשה הכתוב אותה לשני מינים היכא שאמרה התורה שאין תפיסת קידושין, א"כ אף לדין הוי' ג"כ עלינו להתבונן את אשר יהי' אחר כן, שאם הי' העשה דוחה את הל"ת ומסלקה לגמרי אז היינו יכולים לומר שמטעם העשה נעשתה כבר למין אחד, אבל הא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה, וא"כ עלינו ללמדה ולכופה שתאמר לא בעינא, וא"כ לא נעשתה מין אחר, וא"כ אף קודם שאמרה לא בעינא אין תופס קידושין, דנהי דהעשה תוכל לדחות את איסור הלאו אבל אין העשה עושה אותה למין אחד כיון שעומדת עוד לאיסור הלאו, משו"ה פריך לר"ע מאי ביניהו דאין תפיסת קידושין אף היכא דעשה דוחה ל"ת

לפי זה שפיר מיושב קושית התוס' אמאי פשיטא לן דלר"ע חייבי לאוין לאו בני חליצה ויבום נינהו דילמא אתי עשה ודחי ל"ת, אכן לפי דברינו לא קשה, דהרי זהו דין בהלכות יבום: דדוקא אשה הראוי' לתפיסת קידושין יש בה דין יבום. ואשה שאין בה תפיסת קידושין אין בה דין יבום, אלא דלרבנן אילו הי' עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת הי' בה תפיסת קידושין, דלרבנן חומר האיסור מונע מתפיסת קידושין, וכיון דבעת יבום דחתה העשה את האיסור עתה תפיס בה קידושין אף שאח"כ תהי' אסורה, אבל לר"ע אף אם עשה דוחה ל"ת כיון דבביאה שני' תתסר לא נעשה מין אחד, משו"ה לר"ע אין בה ולקחה אף אם עשה דוחה ל"ת, אבל היכא דאין בה ולקחה אין בה מצות יבום ולא נפלה עלי' זיקה כלל. סימן ב בדין צרת ערוה

כתב הרמב"ם בפי"ו מהלכות יבום הלכה י"ד ז"ל, מי שמת אחיו והניח שתי נשים האחת אסורה עליו משום ערוה והשני' אינה ערוה, כשם שהערוה פטורה מן החליצה ומן היבום כך צרתה פטורה ולא נפלה לו זיקה כלל על בית זה, שנאמר אשר לא יבנה בית אחיו, בית שיש לו לוקחין באיזה שירצה הוא שיש לו עליו זיקה ובית שמקצתו אין יכול לבנותו שהרי אין לו בה לקוחין אינו בונה אפילו מקצתו שהוא מותר ונמצא צרת הערוה עליו משום אשת אחיו שהרי אין לו עלי' זיקה עכ"ד הרמב"ם. והדברים תמוהים דהרי צרת ערוה ילפינן דפטורה מן החליצה ומן היבום מקרא דלצרור, והרמב"ם כתב לימוד אחר, וכל הסוגיא משמע דלימוד לפטור צרה ילפינן מלצרור

א) והנראה לי, דהנה בסימן הקודם ביארנו שיטת הרמב"ם דלפטור ערוה מן החליצה זה ילפינן רק מקרא דולקחה, דבלא קרא דולקחה אף שהיינו יודעים דפטורה מן היבום מטעם דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, או מקרא דעלי', הוי ידעינן רק דאי אפשר לה לייבם מטעם שהאיסור אין מניח והוי כאיסור דבר אחר גורם. וכדברי התוס' דפומיהו הוא כאיב להו, אבל עתה דידעינן קרא דולקחה הוי דין דמצות יבום, דבאשה שאין בה לקוחין