לבוש מרדכי על מנחות קמז

השנה כולה, ופירשו בתוס' שעיקר מצותה בכך לעשותה כולה בתחילת השנה

מזה חזינן דסברא דרב חסדא דממ"נ אם קדשה קדושת הגוף פוסל בלינה ואם לא קדוש קדושת הגוף אין פסול בטבול יום אכן רבה אליבא דר' יוחנן משני דקטורת קדשה קדושת הגוף אבל בלינה לא נפסלת כיון דאין מצותה להקריב היום, שהרי מצותה שתעמוד כך אף דנתקדשה קדושת הגוף לא נתקדשה קדושה להקריב וכיון דלא נתקדשה שיקטירוה היום לא נפסל בלינה

, לפי זה אף אם כלי שרת מקדשין שלא בזמנן אין מקדשים קדושה שתקרב היום כיון דאין מצותה שיקריבוה והוי ק"ו מקטורת שיכולים להקטיר היום, אעפי"כ כיון דמצותה בכך לא נתקדשה קדושה להקריבה היום משו"ה לא נפסלה בלינה, ובגמ' פריך כיון דכלי שרת מקדשין שלא בזמנן, א"כ איך קתני כל הקדוש ביום אין קדוש אלא ביום משמע דבלילה אין מקדש וע"ז משני דבשלא בזמנן מקדשת רק קדושה שיכולה לפסול בשביל זה, אבל קדושה להקרבה לא חל, וא"כ קומץ שקידשו בלילה אין נפסל כלל מטעם לינה דהרי לא נתקדש להקריב בלילה והפסול הוא משום דנתקדש קדושה פסולה ונדחה מהקרבה אף ביום, כיון דהקדושה הי' בפסלות, אכן אימתי אמרינן דאם הקדושה היתה בפסלות נפסל מהקרבה דוקא היכא דאינו מחוסר זמן, אבל היכא דהוו מחוסר זמן שם אין פוסל מה שנתקדש שלא בזמנו, דהרי ביומא. גבי מחלוקת אי בעלי חיים נדחין סבר למילף דאין בעלו חיים נדחין מדי דהוי מחוסר זמן, וכפי גרסת תוספ' בתמורה כו' דחי ואידך, מי דמי התם לא אחזי כלל, הרי דכיון דהוי מחוסר זמן אין פוסל מה שבשעת הקדושה לא נתקדשה קדושה להקרבה, וזהו דמחלק ימים מחוסר זמן ולא אחזי כלל, משו"ה אף שאין קדושת הכלי שרת שלא בזמנו להקרבה אעפי"כ אין מדחי, אבל לילה אין מחוסר זמן וא"כ פוסל מה שנתקדש הקומץ בלילה קדושה פסולה קדושת לילה שפסול להקרבה ופריך כי מטי לילא דבי שמשי תקדוש ותפסול, דהרי אז קדושה בזמנה קדושה פסולה, וע"ז משנו כיון דסדרו שלא כמצותו אין מקדש עתה קדושה יותר אבל אם הי' עתה נותנה בלילה לכלי שרת הי' מוסיף עלי' קדושה פסולה, דהנתינה לכלי שרת היא מקדשת, אבל אם הו' באותה כלי שרת נעשה כמו שסדרו הקוף

(ובמה שביארנו יש לישב דברי הרמב"ם שפסק בפ"ג מהלכות פסולי המוקדשין הל' י"ט. דכלי שרת מקדשים דם הפסול לקרב, והנה לפ"ז וקשה קושית התוספ' בדף פ"ז ד"ה כלי שרת, דא"כ לן דמה ויצא וכו' אמאי לא יעלו לכתחילה אכן לפי שביארנו למסקנת הגמ' דנעשה כמי' שסידרו הקוף, א"כ כלי שרת שנתן בה בפסול או שלן בה או שיצא בה אינה מקדשת, ורק היכא דנתנו לכלי שרת שני מקדש ולכתחילה בודאי דאין לתן בכלי שני כמו במזבח דאם עלו לא ירדו, אבל אין להעלותם, אכן בגמ' זבחים שם דפריך מקבלו פסולין וזרקו פסולי, הי' סבר כרבא דאף אם נסדר שלא כמצותו כלי שרת מקדש משו"ה אם קבלו פסולין ואח"כ זרקו כשרים הא ביד הכשרים הוקדשו לקרב, ולפי זה הא דלן דמה נצטרך רק לומר שמניח על גבי קרקע וס"ל דאין כלי מקדש, או דנשפך לכלי חול, אבל הרמב"ם פסק כמסקנת הגמ', א"כ כל זמן שמונח באותו כלי שרת שנתקבל או שהוליך שלא כמצותו לא נתקדש ולכתחילה אסור לתנו בכלי שרת ואם נתנו מקדש)

לפי זה מסקנת הגמ' כלי שרת מקדשין אף שלא בזמנן רק דאינו מקדש להקרבה כיון דאין מצותה להקרבה וזהו שכתב הרמב"ם דשלא בזמנה מקדשה, אבל הקדושה הוא רק שיכולה להפסל אם נעשה בפסול כמו בלילה. אבל לא להקרבה משו"ה אין נפסלת בלינה: וסוגית הגמ' מוכיח דע"כ על השלחן אין מועיל לינה שהרי שם במתניתן איתא סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכין באחד בשבת וגם על זה קאי תקנתא דכיצד יעשה ויניחנה לשבת הבאה, התם הא הלחם נקדש קדושה להקרבה שהרי הלחם נסדר כדינו, א"כ איך יניחוהו עד השבת השני, ע"כ דעל השלחן אין מועיל לינה, והכא במנחות פריך מהבזיכון או לחם שנסדר באחד בשבת כיון דבשעת קדושה לא קדשו קדושה גמורה, א"כ תדחה מטעם דנתקדשה קדושה דחוי' והיכא דלא הוי בע"ת כו"ע מודי דנדחין, ולדברינו לא פריך כלל מלינה רק פריך הא נתקדש קדושה דחוי' ע"ז משני דימים מחוסר זמן ובמחוסר זמן אין כאן פסול דקדושה דחוי'

לפי זה מיושבים דברי רש"י שפירש הא דאין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח לענין לפסל בלינה דכיון דגילתה התורה זבח ונסכים א"כ כל זמן שאין כאן זבח, הוו כשלא בזמנן דאין הנסכים מקודשים להקריב משו"ה אין נפסלים בלינה: אבל כיון שיש זבח הוי כהגיע זמנן ונתקדשו קדושה להקריב משו"ה נפסלין בלינה. אבל לא נקבעו כלל לאותו זבח ע"י השחיטה, ורק השחיטה הועיל שיהי' כהגיע זמנן. דזה גלי קרא דזמנן כשיהי הזבח וכן כתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות פסולי המוקדשין הל' ו' וז"ל נסכים שקדשו בכלי ונפסל הזבח אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים לקרב

ומה שהקשה שם בתוספ' מנחות דף ט"ו ד"ה אפשר דאיך אמר לרבנן אפשר לשנותן לזבח אחר. הא אמר רב חסדא שמן שהפרישו לשם מנחה זו פסול לשם מנחה אחרת, פשוט דפיגול אין עושה אלא אם הקרבן קובע, כמו בכבשים ולחם. או בתודה ולחמה אבל הכא אין השחיטה קובעתו ורק הוי כהגיע הזמן. ומה שאין רשאי בקרבן יחיד לשנות לקרבן אחר: הוא רק משום הנדר, משו"ה אם פיגל בזבח לא נתפגלו הנסכים אף בקרבן יחיד. ומשו"ה כתב הרמב"ם גבו קרבן צבור היכא דנפסל מקבלה ואילך דאם לא הי' זבח זבוח באותה שעה נעשה כמו שנפסל בלינה, שהרי עתה פסולו בגופו שהרי הוקדשו להקרבה ועתה אין קרבן אבל בקרבן יחיד, היכא שהי' זבח זבוח אף שאין לשנותו לזבח אח"כ, אעפי"כ כתב הרמב"ם מניחן עד שיפסלו בלינה אבל אין יכול לשורפן תיכף, משום דהא בגוף הנסכים אין פסול ורק משום נדרו אי אפשר להקריבן והוי כנפסלו מחמת דבר אחר דטעון עבור צורה

ולפי דברינו דבאמת כלי שרת מקדשין שלא בזמנן ורק היכא דאין מצותן עתה להקריב לא חל עליהו קדושת הקרבה מטעם דאין מצותן להקריב היום אבל אם הי' מצותן להקריב היום מקודשין קדושה גמורה, א"כ לא קשה קושית התוספ' גבי חבית שמילאו בערב סוכות, שהיו ממלאים בחבית