לבוש מרדכי על מנחות קמה

ואין בו מעילה אבל אם אחר כן לן שאין ראוי' לזריקה מועלין בו עתה. אחרי שעתה אין ראי' לזרוק. ופירש בגמ' לנה ונטמאת ויצאה, דוקא בעת שאם היתה יוצאת או נטמאת היתה פסולה משום זה. היינו שלא אירע בהפסול אחר אז אין מועלין, אבל אם לנה ממש כיון דעתה אין ראוי מועלין בה. וע"ז פריך א"כ כיון דקודם שאירע בה הפסול לא היו מועלין ועתה כשאירע בה הפסול מועלין א"כ בעי דוקא שיהי' עתה הותר לכהנים היינו שתהא ראוי לזרוק, א"כ האי כל שהיתה שעת היתר דמשמע שהי' מקודם ולא עתה הא מיבעאי לי' לומר כל שיש נו שעת היתר, היינו כל זמן שאפשר לזרוק אבל אם לנה שאין עתה שעת היתר שאין ראוי' לזרוק, מועלין. משו"ה קאמר רב אשי דכיון דמקודם היתה ראוי' לזרוק לר"ש דסבירא לי' כל העומד לזרוק כזרוק דמי בפועל אף אם אחר כן לנה, שעתה אין ראו' לזרוק ג"כ אין מועלין כמו שסבר המקשה אלא דשני מעילה דתליא בקדושה כיון דפקעה קדושה ע"י שראוי לזרוק שוב אין מועלין. אף אם אירע פסול לינה קודם הזריקה אבל לענין טומאת אוכלין אם אירע פסול קודם זריקה לא נעשה אוכל

אכן כל זה לר"ש דסבירא לי' כל העומד הוי כמו נעשה בפועל שהרי אמר בפסחים דלראב"ש אף דס"ל דדוקא זריקה מתרת, אעפי"כ אם נתקבל הדם בכוס נתקדש הלחם דהוי כאילו נעשה בפועל מהטעם כל העומד לזרוק. אבל לדידן דלא סבירא לן כל העומד כאילו נעשה בפועל, בעינן דוקא שתהי' הזריקה בפועל אחרי שהזריקה צריכה להיות המתרת ואם נעשה בפועל הזריקה, אז אחר כן, אף שחל איסור לינה על הבשר אין מועלין. כיון שכבר הי' המעשה בפועל שהתיר הבשר, וא"כ לדידן לא קשה, איך סברינן כר' יוחנן דאמר היתר אכילה שנינו. דא"כ כל שיש לו שעת היתר מיבעאי לי', דהתם קאי קודם הזריקה. והי' סבור דאף קודם הזריקה אין מועלין מטעם דכל העומד לזרוק ואח"כ כשנעשה פסול חזר להיות על זה דין מעילה דבעינן דוקא שהשעת היתר יהי' עתה פריך שפיר האי כל שהי' לו. כל שיש לו מיבעי דהא לר"ש. לפי הס"ד, עיקר החידוש דבעינן שעתה יהי' שעת ההיתר. אבל לדידן דמיירי לאחר הזריקה, והטעם כיון שכבר הי' הותר האכילה אף שעתה אסור אין מועלין. הא שפיר קאמר כל שהי' לו שעת ההיתר אף שעתה אין היתר אכילה, שהרי לנה אעפי"כ אין מועלין

והנה הבשר אף לאחר זריקה עדנה אסור באכילה שהרי בעינן הקטרת אימורין: והאימורין מתירין הבשר לאכילה, כמו שכתב הרמב"ם בפי"ח מהלכות פסוה"מ הלכה ז', ז"ל אין חייבין כרת אלא טל אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח אבל אם אכל מן המתיר עצמו אינו חייב כרת כו' אבל אם אכל כזית מן הדם אינו חייב משום פגול שהדם מתיר את האימורין לקרב למזבח והאימורין מתירין את הבשר לאדם, ועיון משנה למלך שהקשה למה כתב הרמב"ם דברים אלו שהאימורין מתירין את הבשר לאדם דאדרבה מכח שהם מתרים הי' לנו לומר שלא יהי' בהם פיגול שהרי המתיר אינו נפגל כו' אכן אפשר לומר דכונת הרמב"ם לבאר כיון דדין הזה שאין חייבין על המתיר משום פיגול הוא דבעינן דומיא דשלמים א"כ נימא דדוקא היכא דדבר אחד מתירו, אבל לא היכא דבעינן שני מתירין, וא"כ מנחה שיש לה שני מתירים לא יחייבו משום פיגולו להכי כתב הרמב"ם דגם בשר הזבח יש לה שני מתירים הזריקה והאימורין. ומה שהקשה המשנה למלך אם האימורין מתירין הבשר לא יוקבע בפיגול עד שיקטירו האימורין, דהרי בעינן שיקרבו כל המתרין, אפשר לומר דהרי אימורין מתרין המה דוקא היכא דאתניהו, אבל אם נטמא הרי התירה התורה, את הבשר בלא הקטרת האימורין, וא"כ היכא דהוי פיגול ואז אין מצוה להעלות את האימורין הוי כנטמאו ונאבדו האימורין, דעתה אינם בגדר מתרין, אבל בכשרים האימורים מתרין הבשר ונ"מ בזה שהאימורין מתרין ע"י הקטרתם, היכא שהוצת האור ברובו דאילו היו האימורין מונחין בקרקע ואחזה בהם האש, כל זמן שלא נשרפו לגמרי אסור עוד לאכול הבשר שהרי עדנה לא נאבדו האימורין, אבל אם העלן למזבח ואחזה בהן האור כיון דהוי הקטרה מותר לאכול הבשר

עכ"פ סובר הרמב"ם דהאימורים המה המתרין את הבשר, וא"כ תקשה איך אמרינן דע"י הזריקה יצאו מידי מעילה הא עוד לא הי' היתר לכהנים לאכילה דבעי עדנה הקטרת אימורין להתיר. ועכצ"ל דשם אף לרבנן אמרינן כיון שיש היתר להקטיר האימורין כל העומד להקטיר כקטור דמי, דהרי בגמ' הוי בעי למימר, דרק היתר זריקה שנינו וכמו שכתבו התוס' במעילה דף ה. דאף לרבנן לענין טומאת אוכלין לית להו כל העומד לזרוק, הכא מיבעי לענין היתר אכילה דכיון דאי בעי זריק מקרי שעת הכושר. אלא דסבר ר' יוחנן דבעינן דוקא היתר הזריקה בפועל, דכל היכא דבעינן שיהי' מעשה המתיר, בעינן דוקא שיהי' בפועל המעשה, ובזה לא סבירא לן כר"ש אכן זה דוקא בזריקה שהיא המתרת, אבל מה שהאימורין מתרין זה רק לסלק האיסור שהרי אם נאבדו ג"כ הותר הבשר, בזה גם ר' יוחנן מודה דכיון שהי' שעת היתר להקטיר הוי כהקטרה לזה דיצא מידי מעילה, דמקרי שעת היתר שיכול להקטיר, אכן הוי אמינא דכל זה היכא שבידו להקטיר אבל היכא דנפסלו האימורין ע"י לינה או יציאה או טומאה, הנה אגלאי מילתא דלא עמד להקטיר וכמו דהוי ס"ד רצה לתרץ במנחות דכיון שנתברר שנפסל עוקר מה שעמד להקטיר, ומה שהותר הבשר ע"י שיצאו האימורין או לנו או נטמאו בודאי דלא שייך לומר כל העומד לטמא שהרי לא עמד לטמא, וא"כ הוי אמינא שאם נהנה מהבשר קודם הקטרה נהי דעתה אין מעילה על הבשר מטעם היתר הקטרה וכל העומד להקטיר כקטור דמי. אבל אם אח"כ נפסלו האימורין, והי' אגלאי מילתא למפריע דלא הי' שעת היתר לכהנים דהרי נתברר שאי אפשר להקטיר, ולא הותרו הבשר, מטעם עומד להקטיר ומטעם הפסול בודאי דלא הותרו מקודם, לזה אשמעינן הרמב"ם דאין הדין כו' וכמו דמסיק רב אשי במנחות אליבא דר"ש לענין זריקה, כן הוא לדידן בענין הקטרת האימורין, דלא הוי אלא להסיר האיסור, גם לדידן כיון דפקעה הקדושה בזה שהי' ראוי להקטיר, בזה פקע הקדושה מן הבשר אף אם אח"כ נפסלו האימורין לא אמרינן דהדר רכבה, וא"כ אשמעינן הרמב"ם דאם לאחר זריקה נפסלו האימורין או שיצאו אין על הבשר שהמה מקדשים הנאכלין דין מעילה, שכבר פקע מהם קדושה שהי' בהם לענין מעילה, עי"ז שהי' ראוי להקטיר אבל האימורין עצמם בודאי דמועלין מדאוריתא אף שנפסלו ע"י יציאה וטומאה, שהרי מתקבלין בפנים שאם עלו לא ירדו, כגמ' דמעילה ורק על הדברים הנאכלין שעליהם לא שייך לומר אם עלו לא ירדו או אם נפסלו הקרבנות מלהיות קרבן היינו שנפסלו מחיים כמו נעבד ונרבע שבהם הדין אם עלו ירדו. עליהם אמר הרמב"ם דמעילתן רק מדרבנן וכדמוכח מגמ' דהנהנה מבשר קדשי קדשים שנטמאו ודברי הרמב"ם הם ברורים ומאירים.