לבוש מרדכי על מנחות קמד

הא אמר בפירוש דאיהו מיירי בדברים הנאכלין, ובדברים הנאכלין הא לא שייך לומר דין דאם עלו לא ירדו וא"כ ק"ק ששחטן בדרום היינו חטאות ואשמות בשרן הנאכל לכהנים, המעילה רק מדרבנן דאין ראוין לאכילת בשר אבל חלב נותר דראוין להקריב על המזבח שהרי אם עלו לא ירדו ומתקבלין לקרבן אם עלו מועלין בהם מדאוריתא ומביאים אשם

אלא דיקשה הא דכתב הרמב"ם לן הבשר או האימורין או שנטמא הבשר או האימורין משמע דגם על האימורין כתב הרמב"ם, דמעילתן רק מדרבנן, והרי הא מוכח ממתניתן דיש אוכל כו' דמעילת האימורין בלן דהוי נותר הוא מדאוריתא שהרי מביאין קרבן אכן גם בלא זה קשים דברי הרמב"ם להולמן, כיון דהאימורין הא מועלין בהן עד שיצאו לבית הדשן, א"כ בהם איזה חילוק יש בין קודם זריקה לאחר זריקה, הא בהם הזריקה אין עושה היתר אכילה וגם הא הרמב"ם מיירי בדברים הנאכלין וכן מסיק הרמב"ם אין מועלין בשאר הבשר, מה ענין האימורין להבשר

והנראה לי לבאר דברי הרמב"ם, דהנה בגמ' מעילה דף ד' איתא אמר לי' בר קפרא לבר פדת בן אחותי ראה מה אתה שואלני למחר בבית המדרש היתר שחיטה שנינו או היתר זריקה או היתר אכילה שנינו חזקי' אמר היתר שחיטה שנינו ר' יוחנן אמר היתר אכילה, ומסקנת הגמ' דבעינן היתר אכילה, וכן כתב הרמב"ם דבעינן היתר אכילה לכהנים. ולכאורה קשה דהנה במנחות קי"ב. איתא מיתבי כלל אמר ר' יהושע כל שהיתה לו שעת היתר לכהנים אין מועלין בה וכל שלא היתה שעת היתר לכהנים מועלין בה ואיזהו שעת היתר לכהנים שלנה ונטמאת ושיצאה ואיזה שלא היתה שעת היתר שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ושקבלו פסולין וזרקו את דמה, קתני מיהת רישא שלנה ושנטמאת ושיצאה (פירש רש"י לן הבשר והדם וקתני היתה לה שעת היתר והיכא הוי לי' שעת הותר לאו משום דאמר כיון דאי בעי זריק וקשיא לרב נחמן ולרב אשי) לא ראוי' לצאת וראוי' לטמא (ופירש"י כגון שלנה בשעה שראוי' לפסל ביוצא וטומאה והיינו לאחר שנזרק הדם דאין בו פסול אחר) האי כל שהיתה לו שעת הותר לכהנים וכל שלא היתה לה שעת היתר כל שיש לו שעת היתר לכהנים אין מועלין בה וכל שאין לה שעת היתר לכהנים מועלין בה מיבעאי לי', אלא אמר רב אשי מעילה אטומאה קרמית, מעילה משום קדושה ולאו קדושה היא לבתר דפקעה לה קדושה במאי הדרא רכבה לה טומאה משום אוכלה ולאו אוכלה הוא כל היכא דאי בעי זריק מצי זריק לי' משוי אוכלא ומטמא טומאת אוכלין היכא דאי בעי זריק לא מצי זריק לא משוו אוכלא ולא מטמא טומאת אוכלין ע"כ, והנה מגמ' זו מוכח דרב אשי סובר, דאם הי' הפירוש בדברי ר' יהושע, דלא אמרינן אי בעי זריק, ואף אי בעי הי' זריק, ואח"כ נעשה פסול כמו לינה ויציאה מועלין בה, לא הי' לר' יהושע למומר כל שהי' לו שעת היתר לכהנים אלא הי' צריך לומר כל שיש לו שעת היתר ומדקאמר ר' יהושע כל שהיתה מוכח. דאף שלא היתה זריקה בפועל, כיון שהי, שעה שראוי' לזריקה פקעה הקדושה ואין מועלין בה. ואף אם אח"כ לנה או נטמאה אין מועלין בה וא"כ רב אשי דהוא בתרא סובר דלא כר' יוחנן ומוכח ממתניתן דאם היתה ראוי' לזריקה, אף שלא זרקו ונעשה פסול מועלין בה וא"כ איך פסק הרמב"ם כר' יוחנן דהיתר אכילה שנינו הא רב אשי סבירא לי', ומוכיח דהיתר זריקה שנינו וא"כ הו' להרמב"ם לפסוק כרב אשי דהוא בתרא ואיך פסק הרמב"ם כר' יוחנן

והנראה לי דהפירוש בגמ' לפי דברי התוס' וכן מצאתי בברכת הזבח שמפרש בכעין זה, דהנה בפסחים דף י"ג. איתא אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח, ונשפך הדם וכמאן כרבי דאמר רבי שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה דתניא כבשי עצרת אין מקדשין הלחם אלא בשחיטה כו' שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן קידש הלחם שחטן שלא לשמן וזרק דמן לשמן לא קידש הלחם כו' דברי רבי: ראב"ש אומר לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן אפילו תימא ר' אלעזר בר"ש הכא במאי עסקינן שנתקבל הדם בכוס ונשפך וראב"ש סבר לה כאבוה דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי, והקשה בתוס' ד"ה כל העומד ז"ל וא"ת זרק דמן שלא לשמן נימא כזרוק דמי ואמאי קאמר ראב"ש דאינו קדוש וי"ל כיון שעקרן מלשמן גרע מנשפך הדם ואגלאי מילתא דלא הוי כזרוק בשעת קבלה, וקשה דבפרק המנחות והנסכים אמר פיגל בזריקה מטמא טומאת אוכלין לר"ש משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ודוחק לחלק בין פיגול לשלא לשמן כו' עכ"ד התוס' הרי חזינן מדברי תוס' אלו שאף שמתחילה הי' הלחם קדוש קודם שזרק שלא לשמה אח"כ שזרק שלא לשמה נעשה איגלאי מילתא למפריע, שלא הי' עומד לזרוק לשמה, דמחשבתו עוקרת הקדושה, ומה שכתבו התוס' דדוחק לחלק בין פיגול לשלא לשמה, אפשר לומר דאין זה דוחק, דע"כ צריך לחנק בין נשפך, למחשבת שלא לשמו, דנשפך לא נאמר דאגלאי מילתא למפריע שלא עמד לזרוק שלא נעשה מעשה להיפוך, אכן שלא לשמה עוקרת, והנה אמרינן דפיגול מקדש הלחם, ושחטן שלא לשמן אין מקדש הלחם, הרי דפיגול אין מגרע הקדושה, רק שמטיל איסור והוי כמו דבר אחר, ואיסור הזה הוא דבר חדש, אבל שלא לשמן דאין מקדש הלחם עושה מעשה חסרון בגוף הקדושה, נוכל לומר דאגלאי מילתא למפריע דחסר קדושה

, והנה שם במנחות על הא דאמר ר' שמעון לן לפני זריקה אינו מטמא טומאת אוכלין דפריך מהא דאמר ר' שמעון כל העומד לפדות כפדוי דמי, ה"נ נימא כל העומד לזרוק כזרוק דמי, ומשני רב אשי דאי בעי פריק אמר אי בעי זרק לא אמר, ואפשר לומר דטעמא דרב אשי משום דסבירא לי', דזריקה צריכה להוות מתרת בפועל לא לסלק האיסור בלבד, וכי הא דאיתא במעילה דף דזריקה מועלת ליוצא לשריפה אבל לא להתיר לאכילה דלהתיר לאכילה בעינן שיהיו בפנים העזרה ואפילו בשר קדשים קלים שלא נאסרו מפני איסור יוצא שהרי מותרים בכל העיר, אעפי"כ לאכילה לא הותרו, הרי דהזריקה בעי לעשות היתר בפועל ע"כ לא אמרינן דכל העומד לזריקה הוי כזריקה ממש להתיר, דחסר המעשה בפועל להתיר, אבל פריקה דהאיסור בעי רק לסלקו אמרינן כל העומד דאיסור שיש לסלקו, ועומד לזה אינו אוסר, ופריך מהא דאמר ר' יהושע כל שהיתה לו שעת הותר לכהנים אין מוענין וכל שלא היתה לו שעת היתר לכהנים מועלין בה ואיזהו שעת היתר לכהנים שלנה ושנטמאה וסבר המקשה (וכן פירש בספר חק נתן בשם ברכת הזבח) דהמקשה סבר דקודם שלנה בודאי דאין מועלין, שהרי עמד לזרוק וכל העומד לזרוק כזרוק דמי, אלא דאשמעינן דאף שכן אחר כן קודם הזריקה לא נימא דעתה אגלאי מילתה למפריע דלא עמד לזרוק, אעפי"כ לא אמרינן כן. ואמרינן כיון דעמד לזרוק הותר הבשר באכילה ואון בזה איסור מעילה אף שאחר כן לן ולא הי' זריקה. ומשני לא ראוי' ללון כו' פירש דדוקא בעת שראוי' ללון, אמרינן כל העומד לזרוק,