לבוש מרדכי על מנחות קלד

ולפי זה מיושב פירוש הגאונים שהביא רש"י דשחטן שלא כמצותן פסולין, שפירשו רוב הגאונים הביאן בני שנה, שהקשה רש"י דאם כן שהביאן מיבעיא לי' ולמה כתב ששחטן אכן לדברינו לא קשה דבשלמא בקרבן יחיד אם הביא קרבנו שלא כמצוה נפסל, אבל בכבשי עצרת שהם קרבנות צבור אם קנו בדמי הלשכה שלא כמצותן לב בית דין מתנה עליהן שלא חלה הקדושה שהפרישו ויקריבום לשם קרבן שהמה ראוים, אבל אם שחטן לשם כבשים, הרי שחטן לשם כבשים לשם כבשי עצרת ומה יועיל בזה תנאי בית דין להכשירם אם משכם הסכין לשם כבשים, ולכבשים הא הוי שלא כמצותן שהמה בני שתים והמה אלים משום הכי למאן דמקיש לחטאת פסולים. משום הכי לא מקשה מהא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דהתם אפשר לתנאי בית דין שלא יחול עליהם קדושת כבשי עצרת ואם כן הוי כמו דאיתא בתוספתא דחטאת צבור ששחטה שלא לשמה כשר אלא דלא נעשה חטאת צבור דהכא אין צריך תנאי בית דין על השחיטה אלא על הקדושה, וממילא אם שחט חטאת צבור לשם שלמים כשר לשלמים משום הכי הקשה מקרבן יחיד משלמי נזיר

אכן הרמב"ם ביד החזקה לא הביא כלל דבריו בפירוש המשנה וסתמא סתים דבין קרבנות היחיד בין קרבנות הצבור. ולא הביא חילוקא. ונראה דסבירא לי' להרמב"ם דכיון דאמרינן בגמ' דמשום הכי אם נאבדו והפריש אחרים תחתיהם משום הכי יש עליהם דין אבודים ולא אמרינן לב בית דין מתנה משום דלא שכיחא והנה אם נימא דעקירה בטעות לא הוי עקורה אם כן אימתי הויא עקירה דוקא בעוקר במתכון ועוקר במתכון דעובר על לא יחשב הא בודאי לא שכיחא, ואם כן להתנות אם יעקור במתכון הא לא צריך דלא הוי שכיחא, ובטעות הא לא הוי עקירה, אכן הרמב"ם בפירוש המשניות הא סובר דעקירה בטעות הויא עקירה שהרי כתב ז"ל כגון ששחט עולה לשם חטאת ואחר כך נודע אם כן הא בפירוש המשנה סבירא לי' להרמב"ם עקירה בטעות הויא עקירה ואם כן טעות מצוי והתנו בית דין שאם ישחטו שלא לשם קרבן זה שהופרש ואפשר שיהי' לקרבן ששחטו מושכו הסכין לשם הקרבן ששחטו, שהרי מצוי שישחטו שלא לשם זה שהוא נפרש דטעות מצוי. אכן ביד החזקה הא הדר בי' ופסק דעקירה בטעות לא הווא עקירה ואם כן היכא מיירי שנשחטו שלא לשמן בעוקר במתכון וזה אינו מצוי אם כן האי דינא דסכין מושכתן למה שהן היינו שוחט תמידין לשם מוספין איננו כלל לפי ההלכה ולפי זה על כרחך צריך לגרוס בהתוספתא קרבנות ששחטן שלא לשמן ולא כגרסא שלנו חטאת צבור דחטאת נפסל שלא לשמה משום הכי הרמב"ם כשהביא התוספתא כתב קרבנות צבור דלדידי' על כרחך צריך לגרוס כן

ואפשר עוד לומר דהנה תוס' דף מ"ט ד"ה עקירה הקשה זה לשונם, צריך עיון הא דתניא בתוספתא בפרק קמא דזבחים כבשי צבור ששחטן לשם כבשים ונמצאו אלים עלו לצבור לשם אלים, ואפשר דהא דאמר בהגמ' אמר לי' רב עלו ועלו, אם כן אין הכונה דרב פליג על ברייתא דאם כן הי' לנו לפסוק כברייתא, אלא דרב אמר לרבה בר בר חנה דלא תתני לא עלו, אלא תני עלו ואם כן התוספתא דזבחים היא ברייתא דתני רבי בר בר חנה קמי דרב ועתה בתוספתא לפי גרסת רב עלו אבל לפי גרסת רבה בר בר חנה באותה תוספתא עצמה גרסינן לא עלו ואם כן הכא בתוספתא דשחט חטאת צבור לפי גרסת רבה בר בר חנה אף בטעות הויא עקירה. ואם כן אף חטאת צבור ששחט בטעות שלא לשמה, עקירה בטעות הוי עקירה ואם כן לב בית דין מתנה, אכן לפי גרסת רב צריך לגרום קרבן צבור והרמב"ם דפסק כגרסת רב ביד החזקה גרים קרבן צבור דלא מיירי בחטאת. סימן כ"ב

סוגיא דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת

כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות מעילה הלכה ד' ז"ל ואין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי תשמיש כיצד בקע בקרדום של הקדש ונהנה בפרוטה ופגם ובא חברו ונהנה ופגם כולם מעלו נטל הקרדום ונתנו לחברו הוא מעל אבל חברו לא מעל, שתה בכוס של זהב ונהנה בפרוטה ובא חברו ושתה ונהנה כולם מעלו נטל הכוס ונתנו מתנה או מכרו הוא מעל וחברו לא מעל רכב על החמור ונהנה בפרוטה ופגם ובא חברו ורכב עליו ונהנה ופגם כולם מעלו נתן החמור לחברו מתנה או מכרו או השכירו הוא מעל וחברו לא מעל וכו' וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א בכל זה יצא מכלל משנתנו וטעה אחר התוספתא כי אין במשנתנו אלא בהמה וכלי שרת ובודאי בהמה תמימה דומיא דכלי שרת והוא מפני שמצא תוספתא בקע הקרדום ובא חברו ובקע שניהם מעלו שינה הלשון וכתב בהמה וכלי תשמישו ופירש הבהמה חמור, ואינו אלא בהמה תמימה למזבח דומיא דכלי שרת שהן למזבח ואין להן פדיון אבל כלי המוקדשין אם ראשון נהנה ופגם שוב אין בו מועל ואין סומכין על תוספתא שהיא סותר משנה וגמרא עכ"ל הראב"ד, והנה הכ"מ הביא בתחילה דהרמב"ם כדי להשות המשנה עם התוספתא מפרש הרמב"ם הא דאיתא במשנה מעילה דף י"ט אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת כיצד רכב ע"ג בהמה ובא חברו ורכב כולם מעלו שתה בכוס של זהב ובא חברו ושתה כולם מעלו מפרש הרמב"ם במתניתן דהאי בהמה מיירי בבהמה טמאה וכן מה דאיתא במתניתן כלי שרת הכונה כלי תשמיש אך הקשה הכ"מ מהא דאמר בגמ' שם מני מתניתן ר' נחמי' דתניא אין מועל אחר מועל אלא בבהמה בלבד ר' נחמי' אומר בהמה וכלי שרת מ"ט דת"ק קסבר בענינא דבהמה כתיב דכתיב באיל האשם ור' נחמי' אמר לך ק"ו אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כל שכן, וע"כ מפרש הכ"מ דכלי שרת דמתניתן כלי שרת ממש כבר הזכירה רבינו לקמן ואעפ"י שכתבו רבינו בלשון יראה לי היינו לענין שאם נתנה לחברו וחברו לחברו כולם מעלו אבל לענין שיש בו מועל אחר מועל מדינא הוא מאחר שהוא קדושה קדושת הגוף עכ"ד הכ"מ, אכן דברי הכ"מ תמוהים איך הוה סבר מעיקרא דרבנן ור' נחמי' פליג לא בנתנה לחברו וחברו אלא בהשתמש בו אחד ואחר כן השתמש בו אחר א"כ מאי טעמא דרבנן, אם סבירא להרמב"ם (דגם בקדשי בדק הבית שהם רק קדושת דמים יש בהם מועל אם שתה בכוס או בקע בקרדום ובא חברו ובקע יש מועל אתר מועל א"כ אמאי סברי רבנן דבכלי שרת אין מועל אחר מועל ואם ס"ל להרמב"ם דרבנן ור' נחמי' פליגי היכא דנתנה לחברו וחברו לחברו א"כ אמאי אמר הרמב"ם יראה לי על כלי שרת אם מתניתן מיירי בכלי שרת ממש הא