לבוש מרדכי על מנחות קלה

מתניתן היא ואם סובר הרמב"ם דכלי שרת דמתניתן הוא כלי תשמיש יקשה איך קאמר בגמ' דמתניתן ר' נחמיה הא רבנן ור' נחמי' פליגי בכלי שרת

והנראה לי דהנה הרמב"ם אמר שם בהלכה ז' ז"ל אמרו חכמים שהנוטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחברו שניהם מעלו ואם נתנה לזה הגזבר שהיתה תחת ידו הוא מעל והגזבר לא מעל ויראה לי שאין אלו הדברים אמורים אלא במועל בזדון שהרי לא נתחלל הקדש וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א אף בזה עזב כל דרך הסלולה ותפס דרך הסירים שאין זה פירוש ההלכה אלא כמו שאפרש לפנים עכ"ל הראב"ד, והנה פלוגתת הראב"ד והרמב"ם הוא בפירוש הגמ' שם במעילה דאיתא שם על מתניתן דנטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל נתנה לחברו הוא מעל וחברו לא מעל פריך בגמ' מ"ש הוא מ"ש חברו אמר שמואל בגזבר המסורות לו (אבנים) עסקינן, דהרמב"ם מפרש דקושי' על סיפא אם נתנה לחברו הוא מעל וחברו לא מעל פריך אמאי לא ימעלו שניהם ומשני שנתנה לגזבר שהיתה תחת ידו ומפרש הרמב"ם דמיירי בזדון שלא נתחלל הקדש וכבר הקשה הכ"מ על הרמב"ם דכיון דקי"ל אין מועל אחר מועל בשוגג אמאי דחוק לאוקמי' בגזבר, לשני הב"ע בשוגג דאין בו מועל אחר מועל אכן הראב"ד מפרש דמיירי בשוגג ומקשה על רישא דמתניתן אמאי בנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל אמאי לא ימעול מ"ש הוא ומ"ש חברו היינו כשנתנה לחברו מעל

ונראה לי דעת הרמב"ם דהנה לכאורה קשה מאי הקשה על זה אמאי בנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל הא על כל המשניות קשה למה אמר שתה בכוס של זהב מעל היינו דוקא בשתי' לחייב על הנטילה ובודאי דלא מיירי שעמד הכוס על מקומו והוא שתה ממנו דהא מיירי בשתה כדרך ששותים, ועוד ברכב על בהמה הא מיירי שהבהמה הלכה וא"כ אם מחויב הנוטל בשגגה על הנטילה הא המשיכה בודאי היא נטילה וא"כ לחייב אף אם לא רכב, וע"כ צריך לומר דכיון דמיירי בשוגג היינו דסבר שהוא שלו ולא נתכון כלל לקח דבר של חברו לא שייך כלל לומר נטל, דלשון נטל משמע שיש לחייבו על הנטילה, ואם הוא סבר שהוא שלו לא שייך כלל לשון נטל וע"כ חידש הראב"ד שגם בשוגג אפשר לומר נטל והיינו שגנב דבר והוא סבר שגונב מרשות חברו ולא ידע שהוא של הקדש וא"כ על ההוצאה מרשות הקדש הוא שוגג אבל הוא רצה להוציא את החפץ מרשות שהי' שהרי גנב אותה וכן כתב הראב"ד ז"ל ומה שהקשו בגמ' מ"ש הוא ומ"ש חברו לא רצה לומר שימעלו הוא וחברו אלא רק מ"ש כשגנבה מבית הקדש ונטלה לעצמו שלא מעל וכשנתנה לחברו מעל אטו שינוי רשות בעינן למעילה, והנה לפי פירוש הראב"ד צריך לומר דמאי דמשני בגזבר היינו שהגזבר נטל ואם הגזבר הי' סבר שהוא שלו, א"כ לא שייך לשון נטל וע"כ דמיירי שהגזבר סבר שהוא גונב ואח"כ נמצא שזה של הקדש והוא תחת רשותו וכמובן הדבר דחוק

אכן הרמב"ם נראה לי שהוא סובר דאין דין זה שחידש הראב"ד שאם גנב משל חברו ונמצא שהוא הקדש שהוא יתחייב במעילה, דהנה בגמ' נדרים דף ל"ה איתא ככרי עליך ונתן לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עלי' למעול מקבל יכול דאמר היתרא בעיתי איסורא לא בעיתי אמר לי' מקבל מעל לכשיוציא שכל המוציא מעות של הקדש לחולין כסבור שהוא של חולין הוא מועל אף זה מועל ואם נימא כמו שהראב"ד סובר דאם אחד רצה לזכות בדבר אחד והי' סבור שהוא חולין ונמצא הקדש מעל א"כ האי מקבל הוא רצה לזכות בהככר ואמאי לא מעל תיכף כשלקח בידו ורצה לזכות ואי משום דלא ידע שהוא הקדיש עליו הא כל מוציא הקדש הוא ג"כ שוגג ואילו הי' ידע שהוא ה דש לא הי' חפץ להוציא אלא דזהו דין תורה דאף בשוגג הוא מחויב א"כ האי מקבל הא רצה לזכות ולהוציא הככר מרשות מי שנותן לו ומאי סברא דהיתרא לא בעיתי הא זה דין בהקדש שאף מי שמוציא בטעות מרשות הקדש ג"כ מעל וכן הא דאמר ב"מ בהשואל דבעל בנכסי אשתו אם הי' בזה קודש לא מעל מטעם איסורא לא ניחא דלקני ופירושו בתוס' אף בהלקח בידו הא הוא מוציא אכן בזה אפשר לומר שבלקיחתו לא רצה לזכות שהוא הי' סבור שכבר זכה ע"י הנשואין אבל במקבל הככר קשה וכן האי דינא מעילה כ"א בנזכר הבעה"ב והשליח עד שלא הגיע ליד חנוני דהדין הוא דחנוני מעל - לכשיוציא אמאי לא מעל תיכף בלקיחתו שהרי בעת שלקח הא חישב להוציא מרשות הנותן לו ולזכות בזה דאף דאמרינן אילו הי' ידע שזה הקדש לא הי' רוצה לזכות הא זהו דין הקדש דאף שהוא בטעות מעל, ועכצ"ל הא דאמרה התורה דילפינן דמוציא מרשות הקדש אף שלא נהנה מעל ופירשו התוס' במעילה דף י"ד דזה ילפינן מעבודה זרה שמעל אף שלא נהנה הלימוד הוא שמחייב מעילה היכא שלוקח הקדש ונותן לחולין שמועל בהקדש שמוסר לאחר כמו בעבודה זרה שמוסר עצמו לעבודה זרה אבל לא בנטל לעצמו אף שמוציא מרשות הקדש כיון דלא שינה לאחר זה לא ילפינן שיהי' אף בטעות, וכן כתב הר"ן בנדרים ל"ה ד"ה אמר ז"ל אלא מיהו לכשיוציא מעל נהי דגבי זכי' אמרינן זכי' אמרינן זכי' בטעות היא לכשיוציא לא אמרינן מידי דהוה אכל מוציא מעות הקדש לחולין עכ"ל הר"ן הרי דדקדק הר"ן דעל הזכי' אמרינן זכי' בטעות אינו מועל - (אף שהוא בזכיתו מוציא מרשות הקדש) אבל מי שמוציא ונותן לאחר דזה שינוי בחולין בזה לא אמרינן מוציא בטעות, ולפי זה סבירא להרמב"ם דאם אחד יקח דבר שיחשוב שהוא של חברו כיון דעדנה לא נחשד על קדשי שמים ואמרינן אילו הי' ידע שהוא של שמים לא הי' לוקח א"כ לא מעל וא"כ אי אפשר כלל לפרש דקושית הגמ' במעילה מ"ש הוא ומ"ש חברו דקושית הגמ' אמאי בנטל בשוגג אבן או קורה של הקדש לא מעל דמיירי בנטל דבר שהי' סבור שהוא של חברו וע"ז מקשה אמאי לא מעל דזה לא קשה כלל דהא הזכי' שרצה לזכות בזה הי' בטעות שלא ידע שהוא של הקדש וזכי' בטעות לא חידשה התורה ע"כ דהגמ' סבר' דזה לא מקרי נטל שמהקדש לא הי' חפץ לזכות דאיסורא של הקדש לא רצה לזכות ולא מקרי נטל' ולשון נטל היכא דאין מבואר בפירוש שסבור שהוא חולין הכונה שידע שהוא הקדש ואעפי"כ רוצה לטול, וקושית הגמ' ע"כ אסיפא דמתניתין אמאי בנתנה לחברו הוא מעל כיון דנטל הא מיירי במזיד ולא יצאה לחולין וא"כ אף חברו ימעל ומשני שנתן להגזבר דכיון שהם תמיד בידו, לא מקרי נתנה במה שנטל והמועל בזדון הא אין מחויב אלא בהנהנה, דבזדון אין כאן הוצאה מרשות

ובזה אפשר לישב דברי הרמב"ם שכתב שם בפ"ו מהלכות מעילה הלכה י' ז"ל קנה בה חפץ ולא משך אם אם מן העכו"ם מעל ואם מן ישראל לא מעל, וכבר אמה בכ"מ דדברי הרמב"ם נגד הגמ' ב"מ דף מ"ח דלא אמרו זה רק אליבא דריש לקיש דסבירא לי' משיכה מפורשת מן