לבוש מרדכי על מנחות קלג

שהבאנו למעלה כתב שאם לא יהיו צריכין יצאו לחולין ולכאורה אמאי לא אמר דמקדיש אותם לדמי נסכים או למותר תרומה שיהיו רקועי פחים, ונראה לי דהנה לרבה דאמר דלב בית דין מתנה שאם יהיו נצרכין לתמידין יהיו קדשין לתמידין ואם לאו יהיו קדושים לדמי נסכים או לרקעי פחים יהי' קשה איך חל הקדושה דעל ידי שמקריב מברר שהקדושה חלה לגופן, ואם לא הוצרכו מברר שהקדושה הוא לנסכים או לרקועי פחים אם כן יקשה הא אין ברירה, ואפשר דלפי דברי התוס' בגיטין ד"ה התם, דרבה הוא דאמר דטעמא דר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון דאוסרין בלוקח יין מבין הכותים לאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה משום דבעינן ראשית ששירי' ניכרין ולא משום אין ברירה, אם כן סבר יש ברירה, אבל ר' יוחנן הא סבר דאין ברירה. אכן שמואל הא אמר קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן. אם כן הכונה דתנאי בית דין מתנה, שאם לא הוצרכו אין חל עליהן כלל קדושה לגוף, והא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף היינו דוקא היכא שהוא מקדיש, אבל הקונה בדמי הלשכה אין הוא מקדיש אלא מתפיס הכבש תחת דמי הלשכה ורבה הי' סבר דבשעה שהוא מתפיסו הוא מקדישו שיהי' לדמי הקרבן שמתפיס למשל אם מתפיס לתמידין הוא מתנה שמה שהוא מתפיס לתמידין דאם לא יהי' צריך יהי' ההתפסה לצורך נסכים או לרקועי פחים. ומה שמקשה התוס' בתמורה דף י"ט ד"ה זאת אומרת ז"ל ותימה למורי הר"ר שמואל מאי שנא ממקדיש לדמי נסכים דאמר בפרק קמא דשבועות דאינו קדוש קדושת הגוף וכתבו בתוס' ושמא י"ל דההוא דהתם אתיא כר' שמעון דאמר לקמן בסמוך דכל מידי דלא חזי לגופי' לא נחתא בי' קדושת הגוף, אכן הרמב"ם הא פסק דלא כר' שמעון ותימה לומר דרבה ור' יוחנן סברו כר' שמעון בהא מילתא

ונראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפרק ד' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ח ז"ל אבל הדיוט הפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכהן משוח שהפריש פרה לחטאת הרי אלו אין מתקדשין לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים לפיכך ימכרו שלא במום ועיין שם בהשגת הראב"ד ובדברי הכ"מ ונראה דהרמב"ם סבירא לי' דלרבנן דסבירא להו הפריש נקבה לאשם תרעה, אינהו סבירא להו דהא דאמרינן דנקבה לאשם חל קדושת דמים ומדחל קדושת חל קדושת דמים הגוף, הכונה שחלה הקדושה שתרעה והאי קדושה שתרעה ישנה באשם וחלה אף בנקבה אבל חטאת שדינה היא שאם שינו בה ואם נעשו בה פסולי כמו חמש חטאות המתות דינם שימותו ולא חלה עליהם קדושה לקרב ודינא דאין מועלין בהם אם כן אם בתחילת קדושתם יהי' בהם פסול אילו היתה קדושה הי' דינה למות, ממילא אין שייך כלל קדושת הגוף כיון דאין דינם לרעות, (והא דקאמר בגמ' תמורה אלא מעתה מוכח כסברת הרמב"ם. ופריך אלא מעתה משמע דזה ברור להגמרא דלא חיילי ופריך רק לר' שמעון דסבירא לי' כיון שיש מקצת שם קרבן חל קדושה וכן סבירא בשעירי חטאת צבור דכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו אף שהמה כפרות משונות אף על פי כן יקרבו, ובזה מבואר מאי דקאמר בגמ' שם שבועות תניא נמי הכי ומודה ר' שמעון בשעיר שאם לא קרב ברגל יקרב בראש חדש וכו', שהקשה תוס' להאי פירושא דשמואל סבירא לי' לב בית דין מתנה מאי קאמר תניא נמי הכי. אכן נראה דמביא ראי' מדקאמר ומודה משמע דמודה לבני פלוגתייהו היינו ר' יהודה ור' מאיר ור' יהודה הא סבר דאין כפרת שעיר יום הכפורים שוה עם כפרת שעירי רגלים ור' יהודה הא לא סבירא לי' כר' שמעון בהא דמקדש מקצת שם קרבן משום הכי יקרבו על כרחך דר' יהודה סבירא לי לב בית דין מתנה שאם לא קרבו בזה יקרבו בזה) ולפי זה לא קשה מאם אמר לדמי נסכים. דבנסכים גם כן אין דין דקדשה לרעות משום הכי אם אמר לדמי נסכים הקדישה קדושה שאין בה דין רעי' ולא חלה קדושת הגוף כל זה סברת רבה, אבל משמואל שמעינן דין אחר שבית דין מתנה שהסכין מושכתן, והיינו דאם לא הוצרכו או שהחליף מתמידין למוספין תנאי בית דין מתנה שאם לא תקדוש לתמידין לא חלה עלי' קדושת תמידין רק חלה התפסת דמי תרומת הלשכה ומזה לא קדוש הגוף והסכין ששחטן לשם מוספין הקדיש קדושת המוספין

וכן אם לא הוצרכו כלל לתמידין פודין בלא מום שהתנאי הוא בדבר אחד ואין שייך בכאן דין ברירה שלב בית דין מתנה שבאם מאיזה טעם לא יהי' קדושין לתמידין למשל אם ישחטו למוספין אז לא חלה קדושת תמידין עליהן הוי כלא הוקדשו כלל והסכין מושכתן למה שהן ואם לא שחטן נפדין תמימים, וכן פסק הרמב"ם. אכן הא דאמר הסכין מושכתן למה שהן אם אפשר להיות הקרבן ששחטם לשמן למשל תמידין ששחטן לשם מוספין אבל אם אפשר שהי' הקרבן הזה כגון חטאת צבור ששחטן לשם שלמים שתנאי בית דין מועיל שלא נעשה חטאת אבל נעשם שלמים נדבה ואם כן הוי הקרבן הזה ככל הקרבנות ששחטן שלא לשמן ונעשו שלמים משום הכי איתא בתוספתא דחטאת צבור ששחטן שלא לשמן דתנאי בית דין הוא שלא נעשה חטאת אבל נעשה שלמים משום הכי לא עלה לבעלים לשם חובה דהא אין בקרבנות צבור שלמי חובה ויזרק להקטיר אימורין לערב ובשבת לא יזרוק ומחויב חטאת דהא הקרבן הזה לא נעשה חטאת

אכן בשחט כבש העומר לשם עולת יחיד או לשם אלים הנה בכהאי גווני לא אפשר כלל לומר דתנאו בית דין יועיל שתעלה לשם בעלים דמאי יועיל בזה בזה תנאי בית דין הא הוא שחט לשם עולת יחיד וכדומה, והרי כבשים אינם אלים והרי תנאי בית דין אינו אלא על מה שקונים בעד דמי הלשכה אבל מה ששחט לשם עולת יחיד או לשם אלים הא אי אפשר לעקור ואם כן מה שאמר הרמב"ם דבקרבנות צבור אין הדין דלא עלו לבעלים לשם חובה ע"כ בשחט תמידין לשם מוספין או כבשי עצרת הנך דשבעת כבשים דאם הלחם ששחטן לשם שבעת הכבשים דמוספין הסכין ששוחטן לשם המוספין נעשו של המוספין, דתנאי בית דין שאם ושחטן שלא לשם שבעת כבשים דלחם לא יחול הקדושה אבל אם שחט שני כבשי עצרת לשם חטאת או ששחטן לשם אלים דאי אפשר שיהי' חטאת הצבור שהם שעירים, או ששחטן לשם אלים דלאו אלים נינהו דאו אפשר לבית דין להתנות כדי שועלוש ימשוך אותם הסכין לא התנו בית דין, ופסול אין בהם דמשום זה יתנו בית דין דלא לקדשו שהרי כיון דלאו חטאת נינהו בלא תנאי בית דין אינם פסולים, אם כן דהם נשאר הדין ככל הקרבנות דכשרים ולא עלו לשם חובה, והא דהרמב"ם אמר וממה שאמר לבעלים תבין שאינו מדבר אלא על הקרבנות שיש להן בעלים, אין הכונה שהטעם משום שיש להם בעלים משום הכי אין עולה אבל בקרבנות צבור שאין להם בעלים אין זה הדין שלא עלו לשם חובה שהרי הרמב"ם מבאר דהטעם דבקרבנות צבור עולה לשם חובה משום דבקרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן ומפורש בגמ' דהטעם משום דלב בית דין מתנה אם כן בית דין מתנה רק שלא יחול הקדושה שהפרישו בעת קניתן, אבל מה יעשו אם השוחט שחט לשם קרבן שאי אפשר להיות והיכא דאין מועיל תנאי בית דין לא התנו ונשאר הדין כמו בכל הקרבנות דאם שחט שלא לשמן כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה. ומזה הדין גם בכבש הבא עם העומר ובתמיד דאם שחטן לקרבן שאי אפשר להיות כמותן כגון לשם חטאת ואי אפשר לסכין למושכן לקרבן זה לא עלו לבעלים לשם חובה.