לבוש מרדכי על מנחות קלב

הקשה על ברייתא זו דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן. הדם יזרק והבשר יאכל, מאי קסבר אי אית לי' הך הקישא דחטאת ניפסלו לגמרי אי לית לי' הך הקישא דחטאת אמאי אינו עולה לשם חובה שהרי כתב הרמב"ם בפירוש המשניות בריש פרק קמא דזבחים דהא דקתני לא עלו לבעלים לשם חובה היינו דוקא קרבן יחיד דשייך בהו לשון בעלים אבל קרבן צבור עלו לשם חובה והיינו כמימרא דשמואל דאמר פרק קמא דשבועות ובפרק קמא דזבחים דקרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן. אלא דיש ליישב דהך מימרא דשמואל גופא תליא בפלוגתא דר' שמעון ורבנן כדמשמע התם בפרק קמא דשבועות, ועוד יש לומר כיון דטעמא דשמואל היינו משום דלב בית דין מתנה עליהן ונראה דלא שייך הך מילתא אלא בתמידין ומוספין או חטאת צבור שמותריהן לנדבת צבור אזלי לקייץ המזבח שהן עולות מה שאין כן כבשי עצרת דשלמי צבור נינהו ומותר שלמים לשלמים כדאיתא בפרק ב' דמסכת שקלים, ולא אשכחן שלמי נדבה בצבור אלא בכבשי עצרת בלבד משום הכי לא שייך בהן האי תנאי בית דין משום הכי קסבר האי תנא דברייתא דהכא דכשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, עכ"ל הפני יהושע, והפנ"י מסיק ז"ל כן נ"ל נכון והנה התירוץ הראשון שתירץ דהך תנא דברייתא דאמר כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם וזרק והבשר יאכל, אתיא כמאן דאמר לא אמרינן תנאי בית דין היינו כר' שמעון יקשה דברי הרמב"ם הא הוא פסק אמרינן תנאי בית דין שהרי פסק הרמבם בפד' מהלכות שקלים הלכה י"א. ז"ל לפיכך אם הגיע ראש חדש ניסן ויש עמהם בהמות לתמידים מתרומה ישנה פודין אותן ויוצאין לחולין אף על פי שהן תממים ויפלו דמיהן לתרומה ישנה שמקיצין בה את המזבח שתנאי בית דין הוא על כל הבהמות שלוקחין לתמידין שאם לא יהיו צריכין להם יצאו לחולין, הרי פסק הרמב"ם דאמרינן לב בית דין מתנה והרי בפרק ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין הביא הרמב"ם להאי דינא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, אם הי' שבת אם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב, הרי מפורש דלא עלו לבעלים לשם חובה

ומה שתירץ עוד הפני יהושע דהא דאמר הרמב"ם בפירוש המשניות דלא עלו לבעלים לשם חובה הוא דוקא בקרבנות יחיד אבל בקרבנות צבור עלו הוא בתמידין ומוספים וחטאת צבור דמותרן נדבה אבל בכבשי עצרת דהוי שלמים ואין נדבה בצבור משום הכי לא שייך תנאי בית דין מתנה משמע דאילו בשחט שלא לשמן בתמידין ומוספין עולין לבעלים. אכן לא אבין איך יפרנס הפני יהושע הגמרא דמנחות פ"ט דאיתא אמר ר' יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים שאם אי אתה אומר כן פסלתו מתקיף לה רב מנשיא בר גדא אלא מעתה כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו תהא מנחתו כפולה ותמיד של שחר ששחטו שלא לשמו יהא טעון שני גזירין בכהן אחד שאם אי אתה אומר כן פסלתו ותמיד של בין הערבים ששחטו שלא לשמו יהא טעון גזירין בשני כהנים שאם אי אתה אומר כן פסלתו וכ"ת אין ה"נ הא לא חשיב להו אלא אמר אביי חדא מינייהו נקט רבא אמר בשלמא הנך עולות ניננהו אי לא חזו לעולת חובה קרבו לעולת נדבה אלא הכא אי לא מוקמית ליה במילתיה אשם נדבה מי איכא, והנה התוס' שם בד"ה שאם הקשו אם כן כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דתניא בפרק התכלת הדם וזרק והבשר יאכל אמאי הא כיון דבעי לחם ולא קידש הלחם יפסל וכן תודה ששחטה שלא לשמה תיפסל כיון דלא קדש הלחם ושלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן דקאמר דאין טעונין לא לחם ולא זרוע וכן מפריש מעות לנזירותו ומת דאמרינן בפרק קמא דמי שלמים יביא שלמים ואין טעונים לחם תפסל, ותרצו בתוס' דלחם לא דמי לנסכים דנסכים חשיבי טפי כגוף הקרבן משום דקרבי למזבח אבל לחם לא חשיב כגוף הקרבן משום דאין בו למזבח ולא הוי' כגוף הקרבן וזרוע בשילה נמי אף על גב דגופיא דזיבתא הוא אין לחוש בכך דשלמי נזיר גופייהו אפילו לא הי' מקיים בהן מצות זרוע בשילה לא היו פסולין בכך הואיל ונעשו העבודות כמצותן עכ"ד התוס' אכן עוד קשה הא גם אם לא הביא הנסכים הקרבן כשר ואם כן אמאי קאמר אם או אתה אומר כן פסלתו, ועוד קשה מאו דתוס' מבאר דלחם כיון דאין קרב למזבח לאו גופיא דזבחא דהא מצינן להיפך דאם פגל בכבשים ותודה הלחם מפוגל ואילו בנסכים אין הנסכים מפוגלין ולרבנן אף בבאים עם הזבח אכן לדידי נראה דאדרבה כונת הגמרא דלחם ותודה או כבשים אין הכונה שהתודה מחייבת שיביאו בעדה לחם דחד מצוה היא שאמרה התורה הבא תודה ולחמה, הבא כבשים ולחם אבל אין הפירוש שהתודה מחייבת את הלחם דהרי ולד תודה אין צריך לחם וכן גבי כבשי עצרת אין הכונה שהכבשים מחייבים שיביאו לחם בשבילה, ולהלכה הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם דהלחם הוא המתיר. אבל נסכים אין הכונה שהם חד מצוה וכי עביד כבש בלא לחם ותודה בלא לחם עבד פלגא דמצוה ובדיעבד כשר. אם הי' כבשים שאין מקדש הלחם אבל נסכים הקרבן מחייב להביא נסכים, אם כן אמר ר' יוחנן אם נימא דאשם ששחטו שלא לשמו כיון דאין עולה לבעלים אין מביא נסכים, אם כן האי לאו אשם מצורע הוא שהרי אין מחויב נסכים, ודין הוא שאשם מצורע מחייב נסכים, וכן דין הוא בכבש הבא עם העומר. שהוא מחייב מנחה כפולה וכן התמיד מחייב להביא גזירין, ואם אתה אומר שאשם או הכבש ששחטו שלא לשמו או התמיד ששחטו שלא לשמו אין מחייב הנך דברים אם כן פסלתו, ואביי משני דגם בכבש הבא עם העומר ותמיד כן דמחויב בנסכים כפולין בכבש ושני גזירין בתמיד, ורבא משני כיון דנעשו קרבנות נדבה אין מחייבין אבל באשם דאין אשם נדבה, בעל כרחך שאף אם שחטו שלא לשמו מחויב עכ"פ סוגית הגמרא וכן פסק הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין דכבש הבא עם העומר אם שחטו שלא לשמו אין מנחתו כפולה, וכן תמיד ששחט שלא לשמו לא יעלה עמו שני גזירין. והרי כבש הבא עם העומר וכן תמיד ששחטן שלא לשמן תרוויהו עולות נינהו ואם כן לדברי הפני יהושע כיון דהרמב"ם פסק לב בית דין מתנה אם כן אמאי לא עלו לשם חובה כיון דעולת נדבה איתא בצבור, וכן לדברי' בפירוש המשנה איך יפרנס גמרא זו

והנראה לי דהנה הגדר דבית דין מתנה איתא בגמרא שבועות דף יוד אמר עולא אמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא אמר לי' רב חסדא מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך וכי קדושה שבהן להיכן הלכה וכו' אמר רבה לב בית דין מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן אמר לי' אביי והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף לא קשיא הא דאמר לדמי עולה הא דאמר לדמי נסכים: ופירש רש"י בד"ה הא כי אמרי אנא קדוש קדושת הגוף היכא דאמר יהא להביא בדמיו עולה דכיון דאיהו חזי להכי לא מזבנינן לי אבל אמר יהא לדמי נסכים אף על גב דנסכים נמי למזבח וקדושתייהו דמיין להדדי כיון דלא להכי חזי מזדבן וכל שכן היכא דמתנו בית דין שיהיו לדמי מותר תרומה שהיא לרקועי פחים עכ"ל. אכן הרמב"ם