לבוש מרדכי על מנחות קלא

לא תפיס פדיונו היינו דלא אלימא קדושה כולי האי שיהא נפדה וכה"ג איכא קצת פ"ב דבכורות גבי ולדות בעלי מומין כונסן לכיפה היכי לעביד לקרבינה מכח קדושה דחוי אתיין לפרוקונה לא אלימא למתפס פדיונן אבל לרבא תפיס פדיונן אלא דמכח קושיות כתבו דגרסת רש"י עיקר נגד רוב הספרים

לכן נראה לי דהרמב"ם גורם כגרסת רוב הספרים דלרבא דאמר דקדשו לגמרי מועיל ולאביי דאמר אינו גמור אין מועיל למתפס פדיון וללשון שפירש רש"י לפי גרסא השני' קשה דלמה אמר תפיס פדיון הי' לומר מועיל פדיון לכן ס"ל להרמב"ם דהגרסא היא דלרבא תפיס פדיון ואף דכל קדושת הגוף אין מועיל פדיון אכן טעמא דבקדושת הגוף אין מועיל פדיון דכתיב בקרא לאי חליפנו ולא ימיר ואם המר ימיר והי' הוא ותמורתו יהי' קודש ותיכף כשנתקדשה הבהמה קדושת הגוף וראוי' למזבח אין מועיל פדיון אכן במנחות הטעם דאין מועיל פדיון אם נתקדשו בכלי משום קרא דכל הנוגע בהם יקדש דמכלי שרת אין יוצא לחולין ועוד יש דין דכלן הראוי למזבח אין יוצא מידי מזבח אבל שתי הלחם וכן לחמי תודה דלא הוקדשו בכלי וגם גופן אין למזבח הם יוצאים מקדושתן ע"י פדיון אף שנתקדשו קדושת הגוף דאין עליהם קרא דלא יחליפנו ולא נתקדשו בכלי ואין גופן למזבח אלא דאם קדושת השחיטה לא עשתה קדושת השתי לחם גמורה לא אלים הקדושה החדשה שבאה ע"ו השחיטה למתפס פדיונו אבל לרבא דס"ל דנגמרה גם קדושת השחיטה תפיס פדיונו אבל לראב"ש דסבירא לי' דהשחיטה אינה עושה קדושה חדשה א"כ הוי כמו קודם השחיטה דמועיל פדיון כמו כל המנחות עד שלא נתקדשו בכלי אלא דהרמב"ם גורס בגמ' בשלמא לאביי היינו דאיכא בין רבי לראב"ש פירוש דלאביי לראב"ש דאין כאן ע"י השחיטה קדושה חדשה מועיל פדיון אכן לרבי שיש ע"י השחוטה קדושה חדשה ואינה גמורה אין תופס פדיון אלא לרבא דאמר דגם לרבי נועיל פדיון שהקדושה שבאה ע"ו השחיטה נגמרה ותפיס פדיון מאי איכא בין לראב"ש לרבי הוא לתרויהו תופס פדיון לראב"ש משום דאין כאן כלל קדושה חדשה של קדושת הגוף ולרבי משום דהקדושה קדושת הגוף שבאה ע"ו השחיטה נגמרה ותפיס פדיון וכיון דאין כאן קדושה למזבח מועיל פדיון אף שקדוש קדושת הגוף כל זמן שחסר עוד הכפרה היינו הזריקה ומשני איכא ביניהו לאפסולי ביוצא היינו אף שקדושת הגוף שאינינה להקריב הגוף למזבח יוצא ע"י פדיון אבל אם קודם פדיון נפסלה ביוצא און מועיל פדיון דאימתי מועיל הפדיון לקדושת דוקא אם אין עלי' פסולים והפדיון מסלק הקדושה אבל אם נפסל בעת שהי' הקדושת הגוף אז אין מועיל פדיון להתיר האיסור (ועיין תוס' ב"ק ע"ו ד"ה שחיטה ביארנו דשטת הרמב"ם דשחיטת קדשים בחוץ אוסרת משו"ה אין מועיל פדיון) אכן לראב"ש דס"ל דלא קדשה השחיטה כלל א"כ הוי רק קדושת דמים ומשו"ה לא נפסל ביוצא ומועיל פדיון ולפי זה לא קשה נמי מה שהקשו רש"י ותוס' מגמ' פסחים דאיתא דלר' אין מועיל פדיון ולראב"ש מועיל פדיון דהתם הא מיירי שנשפך הדם ולא פדאום ולנו א"כ כבר נפסלו בלינה ואי אפשר עתה לפדותם אליבא דר' שכבר נפסלו בלינה וכיון דפסולים המה אין מועיל פדיון אבל לראב"ש דסבירא לי' דלא נתקדשו ע"י השחיטה מועיל פדיון דאין עליהם כלל קדושת הגוף ולא פסלה בהם לינה כמו שאין פוסל יציאה

מעתה הרי ברורים דברי הרמב"ם שכתב שאם שחט על ארבע חלות נתקדשו הארבע חלות קדושת השחיטה כיון שהי' בדעתו שבשעת הזריקה יזרוק על שתי חלות משו"ה מושך שתים ומניפן ועל אלו תהי' הזריקה ובהם אין שייך פדיון שכבר נגמרה הכפרה ושתי חלות הנותרות שהי' עליהם רק קדושת השחיטה אם יוציאם לחוץ יופסלו שהרי הלכה כרבא אליבא דרבי דקדשו קדושת הגוף ויופסלו ביוצא משו"ה פודן בפנים ופדיון מועיל עליהם דהלכה כרבא דאף אליבא דרבי מועיל בהם פדיון כיון דהקדושה נגמרה ותפיס פדיונן ולאחר הפדיון מותר להוציאם לחוץ דכיון דאין בהם קדושה למזבח יוצאים ע"י פדיון לחונין גמורים אם אין בהם פסול דרק בקדשי בהמה נאמר לא יחליפנו או בדברים העומדים למזבח שאין יוצא מודי מזבח. סימן כ"א

סוגיא דכבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן

דף מ"ח. כי אתא רב יצחק תני כבשי עצרת ששחטו שלא כמצותן פסולין ותעובר צורתן ויצאו לבית השרפה אמר רב נחמן מר דמקיש להו לחטאת תני פסולין תנא דבי לוי דגמר שלמי חובה משלמי נדבה תני כשרים דתני לוי ושאר שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן נאכלין ליום ולילה ואין טעונין לא לחם ולא זרוע. וכתב רש"י ד"ה כי אתא, וז"ל שלא כמצותן שלא לשמן ל"א שדינן בנו שנה והביא בנו שתים ומפי המורה שמעתיהו ומפי רוב הגאונים ולשון אחרון אינו כלום דאם כן מאי ששחטן שהביאן מיבעי לי' עכ"ל רש"י, אכן התוס' כתבו בד"ה כבשי עצרת, ז"ל ומיהו קשה לפי זה דכי פריך בסמוך ליפרוק מההיא דאיייתינן לעיל כבשי עצרת, ששחטן שלא לשמן סדם יזרוק והבשר יאכל וכלשון אחרון שפירש בקונטרס נראה שלא כמצותן בן שנה והביאו בן שתים והא דלא נקט לשון הבאה דשייכא גבי בן שנה והביא בן שתים משום דהוי שלא בזמנו ומחוסר זמן בכלל בתוספתא דנזיר קתני בהך דבסמוך שהביאן שלא כמצותן עכ"ל התוס', אכן לכאורה קשה קצת דעל כל פנים מברייתא דלעיל דאיתא דבכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כשרין המה, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, על כל פנים מוכרח דלא ילפינן שלמי חובה, מחטאת, דהא חטאת פסול שלא לשמו, ודוחק לומר דניחא לי' להביא תנא דבי לוי משום דאית בהו לשון שלא כמצותן דומיא דברייתא זו על כל פנים לכאורה כבשי עצרת מכבשי עצרת הוי להקשות דעל כל פנים מקשינן לחטאת אם מקשינן לחטאת אמאי כשר בשלא לשמו

הכסף משנה בפרק ב' מהלכות שגגות הלכה י"ג. הביא תוספתא דפסחים פרק ה'. ז"ל חטאת צבור ששחטה בשבת שלא לשמה הרי זה חייב ויקטיר אימורין לערב. ולא העיר כלום על תוספתא זו, ולכאורה תמוה מאד דהא חטאת שלא לשמה פסולה ואם כן איך יקטיר אימורין לערב, ואולי כונת התוספתא ששחט לשם חולין דאז כשרה ואינה מרצה, אכן הא איתא שלא לשמה משמע בכל גווני, והרי כבשי עצרת אם הקישן לחטאת יש עליהן פסול דחטאת

והנראה לי דהנה הפני יהושע מסכת ביצה דף כ.