לבוש מרדכי על מנחות קל

שפודה הם חולין הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה ועוד אם יכול לברר ואמר אלו השתים יהיו קדושות בקדושת שתי הלחם והב' אחרים הם קדושות קדושת דמים א"כ אפילו בחוץ יכול לפדותם ואינם נפסלים ביוצא דקדושת דמים בידו לבררם כו' וכן יש לתמוה על מה שכתב בפי"ב ומהלכות פסולי המוקדשין גבי תודה שנשחטה על שמונים חלות לוקח ארבעים מתוך שמונים ומרים מהם א' מכל קרבן והארבעים אחרות יוצאו לחולין ע"כ דמדברי התוס' פרק התודה דף ע"ח לא משמע הכי אלא שצריך להרים שמונה חלות לכהן ד' מכל ארבעים אחת מכל מין דאי לאו הכי כיון דאין ברירה דילמא דחולין קא שקיל כו' וכיון שכן יש לתמוה על רבינו ז"ל ויש לתמוה ג"כ על מה שכתב שם דהא קיי"ל אין ברירה ואיך כתב שמרים ארבע לבד כו' וא"כ במ"ש שם וכאן צ"ע עכ"ד הלח"מ

והנראה לתרץ דהנה התוס' שם במנחות ע"ח על הא דאמר ר' זירא הכל מודים היכא דאמר לקדשו ארבעים מתוך שמונים קדשו לא יקדשו ארבעים אלא א"כ קדשו שמונים לא קדשו כי פליגי בסתמא מר סבר לאחריות קא מכוון ומר סבר לקרבן גדול קא מכוון כתבו בתוס' ד"ה לקדשו ז"ל אע"ג דרב יוחנן לית לי ברירה בריש כל הגט היינו היכא כשמתברר לבסוף (פירוש היכא שצריך להתברר לבסוף) דלאו כלום עביד אבל הכא קדשי כל היכי דאתניהו וכשבא להפריש ד' חלות של תרומה צריך להפריש י"א חלות מכל מין ומין דאי לאו הכי כיון דאין ברירה דילמא דחולין קא שקיל עכ"ד התוס' ולפי זה ס"ל להתוס' דלא נתקדשו אלא ארבעים ואנן לא נדע איזה המה, ולפי זה יקשה איך קאמר לאחריות מכון היינו מה שאמר בשעת שחיטה יקדשו השמונים דאם אבדו ארבעים מהם ליפוק בארבעים הנותרים וכמפורש כן ברש"י ד"ה לקדשו והדברים תמוהים אימתי יאבדו אם יאבדו לאחר זריקה למה צריך עוד ליפוק הא כבר יצא ידי חובתו ועוד איך יפוק באלו הנותרים דילמא נאבדו הקדושות ונשארו אלו שהן חולין ואם יאבדו קודם זריקה איך תוכשר התודה ע"י אלו הנותרים דילמא אלו שנאבדו היו הקדושות וא"כ אלו שנשארו הא לא הי' עליהן קדושת השחיטה דבשעת השחיטה הא לא הוקדשו והרי זה הכל מודים דבעינן שיהי' על הלחם קדושת השחיטה שהרי אין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח וכדיליף מקרא דקרבנו על זבת שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח

ועוד קשה דהנה במנחות דף מ"ח איתא תני ר' חייא טירתא קמי' דר' יוחנן שחט ארבעה כבשים על ב' חלות מושך שנים מהן וזורק דמן שלא לשמן שאם אי אתה אומר כך הפסדת האחרים והנה כמו דאמרה התורה ארבעים חלות אם רוצה לקדש שמונים אינן קדושות לכאורה כיון דאמרה התורה ושני כבשים אם ירצה להקדיש ארבעה כבשים שיהיו כבשי עצרת ויאמר לא לקדשו שנים אלא אם כן קדשו ארבעה הא יקדשו וע"כ דה"נ דאמר או מסתמא כן דעתו דלקדשו שנים מתוך ארבעה וא"כ שנו כבשים הוקדשו לכבשי עצרת ושנים מהם קדשו בקדושת שלמים ולא בקדושת כבשי עצרת וא"כ איך ימשוך שנים ויזרוק דמן שלא לשמן דילמא הוא זורק שלא לשמן אלו שלא נתקדשו לכבשי עצרת וא"כ איך יוצא אחר כן באלו השנים הנותרים הא לא קדשה השחיטה אותם לכבשי עצרת ולא קדשו את הלחם וגס אם נימא כמ"ד יש ברירא יקשה מאי קאמר שם אמר לי' ר' יוחנן וכי אומרים לאדם עמוד וחטא כדי שתזכה ופירש רש"י ז"ל ושלא לשמן חוטא הוא דאסור לשנות בזבחים הא מברר שאלו הכבשים לא הוקדשו בשחיטתם לשם כבשי עצרת

לכן נראה לי דהנה בחטאת הא יכול להקדיש שתי שעירות לחטאת ומתכפר באיזו שירצה ולא עוד אף אם שחט את שתי החטאת בב"א רצה מזה זורק רצה מזה זורק וכמפורש במעילה דף ז' אבל בשעת זריקה אי אפשר להתכפר אלא באחת הרי דעיקר הדין דאי אפשר להיות שתים הוא רק על הכפרה שהיא הזריקה לפי זה האי דינא דאי אפשר להיות שמונים חלות הוא רק בשעת הזריקה דאז היא הכפרה ואם אמר הנני שוחט על דעת שבשעת הכפרה יקדשו קדושת הזריקה כל השמונים חלות אז אין חל עליהם קדושת השחיטה דכל שאינו בזה אחר זה אינו בבת אחת וכיון דבשעת זריקה אי אפשר להיות שמונים חלות שהרי החלות מתקדשות בשעת השחיטה להיות עליהם הזריקה אם בשעת שחיטה הוא מקדשם שיהיו לזריקה וא"כ אם אמר בשעת שחיטה שיקדשו להיות בשעת זריקה שמונים ויתכפר בכולם הינו שיוחל דוקא קדושת הזריקה על כל השמונים וזה הא אי אפשר הרי לא שחט את התודה על הלחם ולא קדשו קדושת השחיטה כלל אבל אם אמר בשעת השחיטה ששוחט על השמונים חלות שיוקדשו בשעת הזריקה ארבעים מתוך השמונים הוי כאילו שחט שתי חטאות ורצה מזה מתכפר ורצה מזה מתכפר א"כ יש לו עתה שני פעמים ארבעים חלות ובשעת הזריקה הוא בורר ארבעים חלות ועליהם חל קדושת הזריקה וכן בשחט ארבע כבשים על שתי חלות והי' דעתו שבשעת הזריקה יברור שתים ומהם יזרוק על החלות הוי כשחט שתי חטאות ועשו"ה אם זורק הדם שתו כבשים שלא לשמן הוי שינוי אלא כאן כיון דאי אפשר שבשעת הזריקה והי ארבע משו"ה מותר לו לשנות כדי שלא להפסיד וממילא ניחא הפירוש לאחריות מכוין שאם ארבעים מאלו יאבדו יהי' בשעת הזריקה הארבעים הנותרים שכולם נקדשו בקדושת השחיטה ע"מ שבשעת הזריקה יברור רק ארבעים ועליהן תהי' הזריקה

ולפי זה לא קשה קושית הלח"מ על הרמב"ם בפי"ב מהלכות פסולי המוקדשין שכתב לוקה ארבעים מתוך שמונים ומרים מהן אחת מכל קרבן דכונת הרמב"ם שלוקח עוד קודם הזריקה ומתכפר באלו הארבעים שבירר מן השמונים ועליהן תהי' הזריקה והנשארים קדשו רק קדושת השחיטה אבל הזריקה לא תהי' עליהן

והנה במנחות דף מ"ז איתא שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי ראב"ש אומר לעולם אינו קדוש עד שישחט לשמן ויזרוק דמן לשמן מאי קדוש ואינו קדוש אביי אמר קדוש ואינו גמור רבא אמר קדוש ואינו ניתר מאי ביניהו איכא ביניהו אמתפס פדיונו לאביי לא תפיס פדיונו ולרבא תפיס פדיונו, בשלמא לרבא היינו דאיכא בין רבי לראב"ש אלא לאביו מאי איכא בין רבי לראב"ש איכא ביניהו לאפסולי ביוצא ע"כ, ופרש"י דלאביי דאמר אינו גמור לא אלים למתפס פדיונו ולרבא אלים למתפס פדיונו אכן רש"י בעצמו דחה פירוש זה ז"ל רש"י שבוש גמור הוא זה דכל שכן לרבא כיון דקדשתן שחיטה קדושת הגוף גמורה לא נפק תו לחולין ובפ"ק דפסחים נמי אמר הכי לרבי דאמר שני דברים המתירים מעלים זה בלא זה לא נפק לחולין ור' אלעזר בר' שמעון דאמר אינו קדוש פריק להו ונפקי לחולין וכיון דנפקי לחולין ע"ו פדי' על כרחן פדיונן נתפס ולכן פרש"י דצריך לגרום לאביי תפיס פדיונו דכיון דס"ל אינו גמור עדיין לא חלה קדושת הגוף גמורה ואכתי שייך בו פדיון ולרבא דאמר גמור לא שייך בו פדיון וגם בתוס' אף שכתבו שברוב ספרים גרם לאביי