לבוש מרדכי על מנחות קכט

דמועיל לאותן שבפנים מועיל ליוצא, ועכצ"ל דהיכא דיוצא כולו דאז לכתחילה אין לזרוק, משום דתהי' הזריקה על יוצא ותהי' הזריקה פסולה. א"כ אף אם זרק, אף דהורצה, אבל הזריקה פסולה, דמשום מה הוכשרה הזריקה, ע"י שפעל הזריקה על היוצא, א"כ זה פסול בהזריקה וזריקה פסולה כי האי אין מוציא מידי מעילה את היוצא, אבל, בנשאר מקצת דהזריקה כשרה וזריקה כשרה מועלת ליוצא, אבל זריקה פסולה אין מועלת ליוצא אכן בשיריים אף אם נימא דכל השיריים אסורים, עכ"פ ההקטרה כשרה, דהרי אמרה התורה שמקטירין הקומץ אע"פי שחסרו השיריים קודם קמוצה, וא"כ הכשירה התורה את ההקטרה, אע"פי שחסרו או הטעם דמקטירין הקומץ אע"פי שחסרו השיריים הוא כדאיתא בתו"ס מנחות דף ט' ד"ה אותן, דכיון דהא דבמנחה בעינן שיהיו שירים ילפינן מזבח ובזבח הא אם חסרו מקצתן זורק הדם: א"כ גם במנחה. אף אם חסרו מקצתן מקטיר הקומץ שהרי אין לימוד נפסול או אפשר לומר כיון דפסול בשחסרו השירים בין קמיצה להקטרה ילפינן מן הנותרת ולא הנותרת מן הנותרת. א"כ הרי גלתה התורה דרק לענין אכילה אסור לאכול הנותרת מן הנותרת אבל לענין הקטרת הקומץ אין מעכב עכ"פ בודאי דיש ילפותא דמקטירין הקומץ אעפ"י שחסרו לכתחילה א"כ גלתה התורה דהקטרה כשירה וכיון דס"ל לר"ע דזריקה כשירה מועלת ליוצא הרי דחסרון הדבר שיצא אין מגרע שלא יועיל הזריקה הכשרה לפי זה בהקטרה דהוי הקטרה כשרה אף בחסרו השורים כיון דאמרה התורה להקטיר בודאי דבמנחה תועיל הקטרה לחסרו השיריים אם נימא דחסרון לא הוי פסול כיוצא א"כ כיון דאמר ר' עקיבא דפסול יוצא אין מונע שנא תועיל הזריקה הכשרה על היוצא גם פסול חסרון אם נימא שהפסלות אינינו כיוצא בודאי דתועיל ההקטרה הכשרה שהכשירה התורה ואמרה להקטיר לכתחילה

ולפי זה מוכח מהתוספתא עוד דרגא. דאף דאם יצאו הבשר והאימורים אין הזריקה מועלת ליוצא, משום דאף שהורצה, אבל כיון דמה שהורצה הא הועיל מה שהיו הבשר והאימורים, דאם אין בשר ואימורין, הא לא הורצה, א"כ מה הועיל שיורצה הזריקה הבשר והאימורין הפסולין. זה עושה פסלות על הזריקה, וזריקה פסולה אהן מועלת ליוצא, אבל בהקטרה, הא אף אם אין שיירים כלל, אם הקטיר הורצה, וכדביארנו. דכיון דהוי ועשית, שהרי בקומץ היכא דפסולו בקודש אם עלו לא ירדו, ואי אפשר לפרש לעינן מנחה שלא יהי' "ועשית" אם אין שיריים ממילא אין לנו לימוד לפסול והוי הקטרה כשרה, בלא השיריים: א"כ אין השיריים שיצאו מועילים להכשיר ההקטרה והוי ההקטרה אם הקטיר כשרה, משו"ה לר"ע דזריקה מועלת ליוצא, אם הזריקה כשרה ס"ל דבהקטרה אף אם יצאו כולן כיון דההקטרה כשרה בלא השיריים שיצאו מועלת ליוצא וכן בנטמאו, דפסלות הטומאה אף אם הי' מועילה על ההקטרה הציץ מרצה על העולין משו"ה אין מועלין בשיריים. שהרי ההקטרה כשרה. משא"כ בזבח בלא הבשר היוצא לא הי' מרצה, א"כ הזריקה פסולה, אף שהורצה אין מועלת ליוצא. אבל בחסרו מיבעי לגמ' דילמא מה דס"ל לר"ע דזריקה כשרה מועלת ליוצא היינו דיוצא אין זה פסול בגופו: וכן בנטמאו: הטעם משום דעל פסלות שעושה הטומאה על הזריקה מרצה הציץ. אבל בחסרון דהפסול בגוף אף זריקה כשרה אין מועלת, א"כ במנחה אף דהקטרה כשרה אין מועיל לחסרו השירים, או דפסול חסרון לא הוי פסול כיוצא, וא"כ ק"ו אם מועלת זריקה כשרה ליוצא. מכ"שכ שתועיל הקטרה כשרה לשיריים שחסרו, ומשו"ה בפ"ג מהלכות מעילה כתב הרמב"ם, דאם יצאו השיריים או נטמאו אין מועלין שהרי לפסולין האלו בודאי דמועיל זריקה והקטרה כשרה אבל בחסרו או נפסלו היינו שנפרס חלה מלחם הפנים (או פסול נעבד שהשתחוה להשריים, והא דלא משני. בפסחים ל"ד. דנפסל הבשר מיירי בנעבד. היינו שהשתחוו לבשר. התם סבר. דנעבד לאינו שלו אין אוסר, או דשם סבר דפסול הגוף לא הורצה, והרמב"ם הא פוסק, דנעבד אסור לגבוה אף באינו שלו. וגם פסק כגמ' דמנחות דפסול הגוף ספק, אם מרצה, דלסוגיא דמנחות. אף פסול הגוף. אפשר דמרצה דהא חסרון בודאי פסול הגוף הוי ואעפי"כ בעי לומר, דמוציא מידי מעילה ודוק) שם נשארה האיבעיא. אם הוי פסול יותר מיציאה: ואין מועילה אף הקטרה כשרה או דאדרבה הוי פסול יותר קל ומועילה הקטרה כשרה, דבמנחה ההקטרה כשרה אם עלתה בלא השיריים. סימן כ

סוגיא דשחט שני כבשים על ארבע חלות

גמ' מנחות דף מ"ז תנו רבנן שחט שני כבשים על ארבע חלות מושך שתים מהן ומניפן והשאר נאכלת בפדיון אמרוה רבנן קמי' דרב חסדא הא דלא כרבי דאי כרבי כיון דאמר שחיטה מקדשה דפריק להו היכא אי דפריק להו מאבראי איפסיל ביוצא אי גואי הא מעייל חולין לעזרה כו' (פרש"י נהי דשתים אין להם אלא קדושת דמים וישנן בפדי' דכבשים מידי דחזו להו מקדשי כו' ומביא מעות ואומר בכל מקום שהן השתים שאינן מקודשת יתחללו על המעות הללו כו' מיהו היכי פריק להו והיכי משתרו והרי אינו מכיר אלו הם שאינן מקודשת כו' איפסלו המקודשת ביוצא ומתוך שאינן מכירן הרי כולם פסולות) אמר להו רב חסדא לעולם כרבי ופריק להו גואי וחולין ממילא הוין כו' אמר לי' רב אחא ברי דרבא לרב אשי לימא תהוי תיובתא דר' יוחנן דאיתמר תודה ששחטה על שמונים חלות חזקי' אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ור' יוחנן אמר לא קדשו ארבעים מתוך שמונים ולאו מי איתמר עלה אמר ר' זירא הכל מודים היכא דאמר לקדשו ארבעים מתוך שמונים דקדשו הכא נמי דאמר לקדשו ארבעים מתוך שמונים ועיין בתוס' ד"ה מושך שתום ז"ל מושך שתים מהן ומניפן למאי דמוקי כרבי צריך לומר שמניף כולם דהא לא ידעי הי אקדיש ותימה דכיון דבתנופה שאחר שחיטה איירי א"כ נימא וזורק הדם עליהן כדמזכיר תנופה דלא צריך. ועוד דלישנא לא משמע שיניף הד' ונראה לפרש נוטל אחת ומניף השלש אחרת עמהן זו אחר זו וכן בשני וכן בשלישית וכן ברביעית והשתא אורי לן שצריך שנא יניף הד' בבת אחת כדי שיהא ניכר שלא יזרק הדם רק על השתים ע"כ

אכן הרמב"ם בפ"ח מהלכות תמידין ומוספין הלכה י"ב כתב ז"ל שחט שני כבשים על ארבע חלות אם אמר יקדשו שתים מתוך ארבע מושך שתים מהן ומניפן והשאר פודין אותם בפנים ונאכלין בחוץ כשאר חולין ע"כ דברי הרמב"ם וכבר תמה על זה הלחם משנה ז"ל אבל רבינו ז"ל נראה דפליג שכתב כו' ודבריו מתמיהין דכיון דלא ידעינן הי ניהו קדושות אמאי נאכלים בחוץ דילמא אותם הנאכלין הם הקדושות וכ"ת הרי נתברר אח"כ שאלו השתים