לבוש מרדכי על מנחות קכח

יאכל, אכן לפי שבארנו, דבצבור הציץ מרצה על אכילות, ובלחמי תודה אין פסול חסרון, א"כ דברי הרמב"ם מאירים, שאם נטמאת אחת מחלות לחם הפנים דקרבן הוא לא הוי חסרון לגבי אינך, שהרי בצבור הציץ מרצה על אכילות, וכן באחת משתי הלחם, אף דאין בהן פסול חסרון אבל הא הוזקקו להם הכבשים, ע"י השחיטה, אבל כיון דשתי הלחם הוי קרבן צבור, הציץ מרצה על אכילות, ולא הוי חסרון וכמו דאיתא להדיא בגמ' מנחות, וכן אם נטמאת אחת מלחמי תודה, אף דקרבן יחיד הוא. אבל הא בלחמי תודה. אין בהם פסול דחסרון, וכיון דהחלה שלימה, הנשארות כשרות, דבלחמי תודה פוסל האחרות רק פסול דשלימות, אבל במנחה דקרבן יחיד היא ובה יש פסול דחסרון שפוסל הנשאר ופסולי דאיסור הא חסרון, דדין הוא הנותרת יאכלו וכיון דאין ראוין לאכילה הוי פסול משו"ה אם נטמאו או יצאו מקצתן אף דמקטיר קומץ, הנשאר אסור באכילה, דאין הציץ על אכילות ופסול יוצא אסור משום ספק דרבא ואביי, דאולי פסול יוצא הוי כמו חסרון בגוף, ומשו"ה כתב הרמב"ם, בפי"ב מהלכות פסולי המוקדשין דאם נפרס אחת מחלות התודה כולן פסולות שהרי בתודה בעינן חלות ואם נפרס אחת מן החלות אין כאן שלימות, אבל פסול דחסרון אין בלחמי תודה, משו"ה אם יצאו או נטמאו מקצת, הנשארות כשרות. והא דאמר אחר כן הרמב"ם דאם נטמאו או יצאו הלחם פסול, מיירי דנטמאו או יצאו כולן, דהרי בפי"ז אמר הרמב"ם בפירוש דאם נטמאת אחת הנשארות כשרות

, והנה לפי זה נוכל לאמר, דמשו"ה אמר הרמב"ם דאם יצאו השיריים והקטיר הקומץ עליהם אין מועלין בהן טעמא דהרמב"ם, כיון דלרבא ואביי מספקא להו אם פסול יוצא גדול מחסרון או לא ואם נימא דפסול חסרון כיון דהוי חסרון בגוף הוי יותר פסול מיציאה ואעפי"כ אין מועלין בהן, א"כ עכ"צל דאמרה התורה במנחה דמועיל הקטרה להוציא מידי מעילה, אף לפסול בגופו, א"כ מכש"כ דמועיל לפסול יוצא וא"כ אף דבבשר אם יצאו כולן אין מועיל הזריקה להוציא מידי מעילה, במנחה הא חזינן בחסרון דאמרה התורה שמקטיר לכתחילה הרי דבמנחה גלתה התורה, שמועיל הקטרת הקומץ אף לפסולין, וא"כ אף ביוצא כולן יועיל הקטרה להוציא מידי מעילה, שהרי יוצא פסול קטן מחסרון בגופו, אכן אם נימא דגלתה התורה רק דצריך להקטיר אבל מידי מעילה אין מוציא בחסרון א"כ גם ביוצא יהי' מעילה, ונצטרך לומר דחידוש התורה דבמנחה בעינן רק שיהיו שיריים. אבל לא בעינן שיפעלו על השיריים. והא דפסק דאם נטמאו או יצאו אין מקטיר עליהן הקומץ הוא משום ספק, דילמא חסרון כיון דאיתא בפנים, אינינו פסול כמו יוצא ונטמא, בודאי דאפשר לומר, דהוי יותר פסול מיוצא וחסרון וכדמוכח מגמ' פסחים שהבאנו דס"ל דביוצא לא בעי ריצוי ציץ, ובנטמא בעי ריצוי ציץ וציץ כיון דאין מרצה ביחוד על אכילות. הטומאה דמגרע הקדושא הוי כמו חסרון בגופו ויותר מחסרון. וא"כ דילמא אמרה התורה דבחסרון מועיל הקטרה להוציא מידי מעילה וא"כ במנחה נמי בעינן שההקטרם תפעול על השיריים, ומשו"ה לענין אם להקטיר דאם אסור להקטיר הוי איסור דאורייתא פסק הרמב"ם, דאין מקטירין מספק, משום דילמא חסרון לא הוי פסול כמו נטמא ויוצא ופסול נטמא בודאי גדול מחסרון, ומשו"ה קתני במתניתן דאם אבדו ונטמאו אין מקטיר קומץ דדוקא בחסרון אמרה התורה, שמקטיר קומץ אבל בפסול דנטמאו ואבדו לא אמרה התורה, וביוצא אם נימא דכיון דליתניהו הוי יותר פסול, ג"כ אין מקטיר, אף דאפשר דלא הוי כחסרון, וא"כ ביצאו כולן הי' הדין דמקטיר לכתחילה כיון דאין חסרון בגוף, אבל כיון דהוי ספק אסור להקטיר, אבל במעילה, דכיון דנפסלו, המעילה רק מדרבנן. וכיון דהוי ספק, דילמא בחסרון אין מועלין, דאמרה התורה דהקטרה מועלת אף לפסולין, ופסול יוצא לא הוי כחסרון בגופו, משום ספק אין מועלין, והא דכתב הרמב"ם הטעם דספק, רק בחסרו מקצת או נפסלו, והא נפסלו הכונה שאם נפרס אחת מחלות לחם הפנים. דהא בטומאה כתב. והוא פסק דהיסח הדעת הוי רק פסול טומאה, ע"כ דנפסל הפירוש, נפרס אחת מחלות, ובזה כתב הרמב"ם, הדין דספק אם מועלין, היינו משום דספיקא בגמ' אירי בחסרון, אבל באמת גם ביוצא הטעם משום ספק

אכן באשר דברי הרמב"ם דביצאו או נטמאו שאין מועלין, אף ביצאו או נטמאו כל השיריים, המה תוספתא מפורשת בפ"ד דמנחות. דאיתא שס קמץ בשתיקה ויצאו שיריים חוץ לקלעים והקטיר את הקומץ בשתיקה. ר"א אומר ה"ז כמות שהי' מועלין בשיריים ואין חייבין עליהן משום נותר וטמא, ר' עקיבא אומר הורצה (מה דאיתא בתוספתא הורצה הציץ הוא ט"ס ופריך למוחק דאין ציץ מרצה על היוצא, רק הכונה הורצה ההקטרה) על היוצא ואין בשיריים (מעילה) אבל חייבים עליהן משום נותר וטמא נטמאו השיריים והקטיר הקומץ הכל מודין שאין מועלין בהן עכ"ד התוספתא. הרי דדין הרמב"ם מפורש בתוספתא, ובודאי דהא דאמר יצאו השיריים הכונה יצא כולן, דהרי מקודם אמר: נטמאו השיריים או נפסלו או שיצאו חוץ לקלעים ר"א יקטיר הקומץ ור' יהושע אמר לא יקטיר, וג"כ לא אמר נטמאו כולן, וע"כ דנטמאו כולו דקאמר ר' יהושע לא יקטיר ובנטמאו או יצאו מקצתן הא קי"ל דיקטיר, ע"כ דהפירוש נטמאו או יצאו כולו. א"כ לבתר הכי דקאמר קמץ בשתיקה ויצאו שיריים הכונה שיצאו כולו, ולא דמי למתניתן דמעילה דף ו' בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לקלעים, שפירשו בגמ' ביצאו מקצתן, דהתם קאמר בשר קדשי קדשים שיצא אפשר לפרש דהשאלה על בשר שיצא, היינו מקצת בשר: אבל הכא בהתוספתא דקאמר מקודם נטמאו שיריים או שנפסלו או שיצאו חוץ לקלעים. דהכונה כל השיריים. אם הי' אח"כ הפירוש מקצת שיריים הי' מפרש, וכיון דאמר בסתמא ויצאו שיריים. קאי אלמעלה דאע"פי שאסור להקטיר: אם הקטיר הורצה, ולר"ע אין בו מעילה, א"כ דין הרמב"ם מפורש בתוספתא ומשמע דבודאי ביצאו כל השיריים או נטמאו כל השיריים, אם הקטיר הקומץ אין מועלין בתורת ודאי אין מועלין לר"ע דהלכה כמותו וצריך טעמא מ"ש בשר דאם יצאו כולן אף לר"ע מועלין

לכן נראה לי טעמא, דהנה בגמ' מנחות דף י"ב הנ"ל שהבאנו: דקאמר איבעי להו לדברי האומר, שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, מקטיר קומץ עליהן וקיימא לן דאותן שירים אסורים באכילה מהו דתהני להו הקטרה למקבעינהו בפגול ולפקעינהו מידי מעילה אמר רב הונא, אפילו לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דאיתא בעיני' ופסול מחמת דבר אחר הוא. אבל חסרון דפסולא דגופא הוא לא מהני הקטרה, והקשה בתו"ס, הא יוצא כולו גם ר"ע מודה דאין זריקה מועלת ליוצא וכתבו בתו"ס דהוו מצי למימר ה"מ יוצא מקצתו. אבל כולו לא. ולדידי נראה דהכונה בגמ' כן, דהנה החילוק בין יצא כולו ליצא מקצתו: דלכאורה הא מקצת יצא ואם ביצא כולו גם ר"ע מודה דכיון דיצא אין מועיל הזריקה על מה שיצא. א"כ גם ביצא מקצת לא יועיל על המקצת, ומהו הפירוש בגמ' מגו