לבוש מרדכי על מנחות קכא

לקולא רצינן למילף שאמרה התורה לדון בקלה מפני ממונא דנחבל או דניזק ואמרינן אימת אמרה התורה לדון בקלה היכא שלא עשו מעשה

וכן במכות דף ד' דבעי למילף דאף לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ממוציא שם רע ומעדים זוממין והכא אין למצוא דבר בשניהם שגורם להלקות אף בלאו שאין בו מעשה אלא ללמוד שאף לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וזה נגד הלימוד דאמרה תורה דאין לוקין אלא על לאו שהוא דומיא דלאו דחסימה שהרי בשביל זה סמכה התורה לאו דלא תחסום, וא"כ אמרינן אימתי הוציאה התורה ללקות על לאו אף שאין בו מעשה היכא דהחמירה התורה בכלל בלאווין אלו היינו במוצא שם רע דהחמירה בו התורה לדון בשנים וכן בעדים. זוממין החמירה התורה ללקות אף בלי התראה, בלאוין אלו שהחמירה התורה בהם החמירה גם בזה ללקות אף בלי מעשה, אבל בלאווין שלא החמורה התורה לא החמירה גם בזה ללקות בלי מעשה ובעינן דוקא דומיא דלאו דלא תחסום

, וכן בסוטה דף כ"ט דרוצה ללמוד דככר שני עושה שלישי בתרומה ויליף מטבול יום ומכלי חרש ופריך מה להצד השוה שבהן שיש בהן צד חמור היינו משום דאי אפשר להביא איזה דבר גורם שיפסול את התרומה דהנה הגרסא בגמ' הצד השוה שבהן שמותר בחולין ופוסל את התרומה כל שכן ככר שני שפסלו בחולין דפוסל בתרומה, ופשוט דהרי אי אפשר לומר דזהו גורם שפוסל בתרומה משום שפסול בחולין שהרי טבול יום מותר בחולין, אכן רש"י מחק הגירסא וכתב הצד השוה שבהן שמטמאין וכתב שטבול יום אקרי טמא דכתיב ובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא, אכן כפי שביארנו לעיל בסוגיא דטבול יום לתרץ קושית התוס' אמאי איצטריך קרא לטבול יום דמחלל עבודה תיפוק לי' מקרא דוינזרו דילפינן שטמא מחלל עבודה וטבול יום הא אקרי טמא מדכתיב ובא השמש וטהר, כמו דילפינן דמחוסר כפורים מחלל עבודה מקרא דוכפר עליו הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה מזה יליף בגמ' דמחוסר כפורים מחלל עבודה וביארנו דקרא דוינזרו מיירי היכא דהוא טמא גמור דכל טומאתו עליו, כמו שכתב הרמב"ם, אבל מקרא דובא השמש וטהר ילפינן דטבול יום אינינו טהור לגמרי אבל אינינו טמא לגמרי רק שאינינו טהור, וא"כ לא נוכל למילף שיחלל רק מקרא דקדושים יהיו ולא יחללו ילפינן דכל מי שאינו קדוש מחלל, ואם חסר לו טהרה הא אינינו קדוש, וממילא מקרא דוכפר דילפינן דגם מחוסר כפורים אינינו טהור ממילא ילפינן מקרא דקדושים יהיו בין לטבול בין למחוסר כפורים דתרויהו עדנה לאו טהורים המה ולאו קדושים נינהו מחללי עבודה. אכן מאן דסבירא לי' מחוסר כפורים דזב כזב דמי הוא ס"ל דמחוסר כפורים ילפינן מקרא היינו דס"ל דהפירוש בקרא בכל קודש לא תגע עד שימלא ימי' ותביא הכפרה במלאת ימי' אבל קודם שהביאה אכפרה יש עלי' דין דבכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא וא"כ פסלה התורה למחוסר כפורים לבא אל המקדש וממילא הוי כזר ופוסל עבודה כמו דילפינן דערל מחלל מקרא דערל בשר לא יבא אל המקדש, ומאן דס"ל מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי איהו ס"ל דקרא דבכל קודש לא תגע קאי רק עד מלאת ימי טהרה וכיון שנמלא ימי' אין עלי' איסור דבכל קודש לא תגע, ועוד אמר קרא וכפר וטהרה וא"כ הדין דמחוסר כפורים ג"כ ילפינן מקרא דקדושין יהיו

, לפי זה טבול יום לא אקרי טמא אלא שאינינו טהור וא"כ לא נוכל לפרש כפירוש רש"י דהצד השוה שבהן שנקראו טמאים שהרי טבול יום כבר אינינו טמא לגמרי וא"כ נצטרך לומר הצד השוה שבהן שאינן טהורים וזה אי אפשר לומר שא"כ כל פסול כמו שלישי בתרומה ועשה רביעי שהרי כיון שנפסל אינינו טהור, ומשו"ה כיון דאין לעשות בזה צד השוה שיגרום זה שיפסול בתרומה, משו"ה פריך מה להצד השוה שיש בהן צד חמור היינו דזה גורם שיפסול התרומה החומר שיש בזה כיון דאין למצא צד שוה שיגרום, לפי זה אפשר לומר דהא דאמר בפסחים דאי כתב רחמנא הני תרתי (תמיד ופסח) הוה אעינא הני הוא יש בהן צד חמור תמיד תדיר וכליל פסח שהוא ענוש כרת אבל שאר קרבנות צבור לא דמשו"ה פריך צד חמור אף דבכל צד השוה לא פרכינן צד חמיר הוא דהרי חזינן דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת שהרי יבמה ערוה אין מתיבמת, וסברא היא לומר דלא ידחה שהרי על העשה אין כרת ועל הל"ת יש כרת, ואף דהוי בעי לומר ביבמות שם דל"ת חמור מן העשה וא"כ מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא הא זה הוי רק להס"ד דזהו הפירוש בברייתא שם דאו אינו דקאמר, אבל למסקנא הא נא אמר הכי וא"כ שפי אמרינן הא דכתב רחמנא במועדו ללמוד דדחי שבת זה רק בעשה שיש בה חומר, אבל יבמה הוי עשה שאין בה חומר לא דחי ל"ת שיש בה כרת דלפי דקי"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, דסברא היא א"כ עתה אף שיש לנו מקומות שאמרה התורה במועדו דעשה אף שאין בה כרת דוחה ל"ת שיש בה כרת דוקא באלו עשה שיש בהן חומר, והיינו כמו שמפרש תמיד תדיר, פסח שיש בה כרת, קרבנות צבור כליל ומכפר, עומר ושתי הלחם משום דבאין להתיר

והנה העומר מתיר חדש ושתי הלחם מתיר חדש במקדש ובכל דוכתי איתא במתניתן דשתי הלחם הם המתירין לא הכבשים הבאים עם הלחם דהכבשים באים רק להתיר הלחם אבל במקדש מתיר השתי הלחם, והנה להלכה קי"ל דלחם מעכב הכבשים, וכבשים אין מעכבים הלחם, א"כ הלחם יוכל להתיר חדש במקדש אף בלא הכבשים

עפי"ז יש לישב מאי דקשה מאי פריך על הא דאמר רבי מנין לרבות עומר והקרב עמו. שתי הלחם והקרב עמו ופריך למאי אילימא להקרבה שתי הלחם בני הקרבה נינהו לכאורה מאי קושי' הא טעמא דדחי עומר הוא משום דמתיר הוא, וא"כ שתו הלחם והכבשים הבאים עם הלחם, משו"ה דוחים שבת משום שהשתי לחם מתיר, וכיון דמצות ששתי הלחם מקדשו ע"י הכבשים משו"ה מותר לשחוט הכבשים ולהקריבם כדי שיוקדשו על ידם הלחם, ויתיר הלחם את החדש במקדש, וא"כ הרי שפיר אמר רבי דשתי הלחם והקרב עמו דוחה שבת היינו דדחית השבת שהיא ל"ת שיש בה כרת דוחה מצות שתי הלחם להתיר משו"ה מותר לשחוט עליהם את הכבשים, אכן לפי זה מיישב דכיון דר"ע סבר דאין הכבשים מעכבים הלחם וא"כ יוכל הלחם בעצמו להתיר והכא הא בעי למימר דר' דתלמיד דר"ש הוא יסבור כר"ע א"כ אין לומר דאף הלחם הבא עם הכבשים הלחם הוא להתיר והכבשים רק לקדש הלחם, כיון דבדיעבד כשר לא הי' להכבשים לדחות כמו בעומר דאף שמצותו לכתחילה לקצור ולהביא אעפי"כ סבירא לי' לר' יוחנן אם נימא דבדיעבד כשר בלא קצירה לא ידחה השבת ה"נ אם נימא דאף אם בא הלחם עם הכבשים הלחם דוחה שבת דהלחם בא להתיר א"כ לא ידחו הכבשים את השבת שהרי הלחם