לבוש מרדכי על מנחות קכ

דחרישה מה חרישה מצא חרוש אונו חורש אף קצירה נמי ואי ס"ד מצא קציר אינו קוצר מצוה לקצור ולהביא ע"כ, והנה אם הסוגיא דמכות מפרשי כר' יוחנן דקרא אשמיענן דקצירה שתליא בהכשר הקרבן דוחה שבת א"כ מאי קאמר דילמא חרישת עומר דמצוה, אטו עומר דוקא כשר היכא דחרשו לשם עומר הא כתוב רק וקצרתם את קצירה אבל לא וחרשתם א"כ אף אם נימא דחרישה לעומר מצוה, אבל הכשר קרבן העומר בודאי אין תלוי בחרישה, וגם למה לרבא לומר דאם מצא קצור מצוה לקצר תיפוק לי' דאין הקרבן כשר אלא אם קצר, ע"כ דסוגיא דמכות פליגא על ר' יוחנן וסבר דמצוה שזמנה קבוע היא גופא יש לה דין דמועדי ודוחה את השבת וקאמר רבא דחרישה אין לה מצוה בפני עצמה שהרי אם מצא חרוש אין צריך לחרוש אבל קצירה כיון שהוא מצוה היא דוחה שבת כיון דאית לה מועד, וא"כ לא קשה כלל אמאי פסק הרמב"ם דאם נקצר ביום כשר ואם לא מצא מן הקמה מביא מן העומרים ואעפי"כ דוחה שבת, דהא דכשר אף אם לא הי' קצירה זהו הדין במצות העומר אבל אם נקצר ביום ובטלו מצות הקצירה, וא"כ הקצירה בעצמה של העומר דוחה שבת כיון דכן דין העומר ומצותו שיקצורהו בששה עשר, ופסק הרמב"ם כסוגיא דמכות דרבא פליג על ר' יוחנן וס"ל דמצות הקצירה דוחה שבת

, והנה הטעם דאמרה התורה דעומר ושתי הלחם דוחין שבת אף דכל מצות עשה אין דוחה ל"ת שיש בה כרת אף היכא דיתבטל המצות עשה דאז הרי זה דומה לדין דמועדו אעפי"כ אין דוחה איתא בגמ' פסחים דף ע"ז דהטעם משום דבאין להתיר, בזה אפשר לישב הא דאיתא שם בפסחים כל הני למה לי צריכא דאו כתב רחמנא תמיד הוי אמינא תמיד שכן תדיר וכליל אבל פסח לא קמ"ל ואי כתב רחמנא פסת שכן ענוש כרת אבל תמיד שאון ענוש כרת לא ואי כתב רחמנא הני הוי אמינא הני הוא יש בהן צד חמור, והנה התוס' בד"ה שכן כתבו דהכונה שכן ישנן לפני הדבור אכן יקשה למ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראי' היא, ועיין בתוס' יבמות דף ה' ד"ה ומכולהו שכתבו דכיון שישנן בכל שנה הוי תדיר, אכן לפי זה יקשה להאי לישנא דאית לי' בזבחים דף צ"א דמילה לגבי פסח מקרו תדיר אמאי איצטריך קרא במילה דדחי שבת הא תדיר הוא ואף דאפשר למחר הא מצות ביום השמיני אי אפשר לעשות למחר דהרי אם עבר זמן דשמיני כבר אינינה מילה בזמנה, והנה האי לישנא שכן יש בהן צד חמור אשכחן בש"ם בכתובות דף ל"ב ובסוטה דף כ"ט ובמכות דף ד' וכבר הקשה התוס' בכתובות דף ל"ב ד"ה שכן דא"כ לא נלמד עוד מהצד שוה בשום מקום

ונראה לי דהנה בכל מקום דאמרינן צד השוה הכונה דאמרינן איזה דבר גורם שיהי' זה הדין אם נימא זה הדבר הא אין בזה, ואם נימא זה הדבר גורם הדין הא אין בזה, וע"כ אתה צריך למצוא דבר שיש בשניהם וזה גורם הדין, אכן במקום שיש סברא לומר שלא כן אז אפשר שאותו הדבר שיש בשניהם שגורם הדין צריך להיות לו עוד חומר, והנה בכתובות אמר דנילף מחובל ועדים זוממין שכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי, ואין אתה יכול לומר איזה דבר גורם שיהי' ממון ולא מלקות, ואם ממונא לחומרא הרי הטעם דאמרינן ממון ולא מלקות, הוא משום שהחמירה תורה לדון בחמורה וא"כ הרי דחינן היכא אמרה התורה לדון בחמור היכא שיש חומר במקום אחר דחזינן דהחמירה התורה בחובל לחייבו בחמשה דברים ובעדים זוממין לחיוב בלי התראה על זה החמירה התורה לדון בחמורה, אבל במקום אחר דלא מצינו דהחמירה התורה לא החמירה התורה ג"כ לדון בחמורה

, והנה בשיטה מקובצת כתובות דף ל"ב על דברי התוס' אי ממונא לקולא כתבו התוס' ז"ל וא"ת אתגורי איתגר שנדון בקלה דהכי פריך בפרק הנשרפין סנהדרין דף פ"א גבי מי שנתחייב שתי מיתות וי"ל דשאני הכא דחם רחמנא אממונא דנחבל, והקשה בש"מ ז"ל ומעתה לשיטת התוס' ז"ל איכא לאקשוי דכי אמרינן ממונא לחומרא היכי מצי למימר שנדון בקלה דהיינו מלקות וכמו שהקשו המפרשים ז"ל וכתב על זה הש"מ ז"ל ודע שהריטב"א פי' יפה קושית התוס' וז"ל ואי ממונא לקולא הוא שכן הותר וכו' איכא למידק האיך דממונא לקולא אם כן אתגורי אתגר דהא אלו הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה הי' לוקה ועכשיו שהוסיף על חטאתו פשע להכותו הכאה' גדולה משלם ואינו לוקה שהתם הוא באיסור שאין בו אלא מלקות וממון לעולם אימא לך דהכי עדיף שישלם ולא ילקה כדי שלא יפסיד הניזק והיינו דאמרינן דאי ממונא לקולא הוא לפי שהוא איסור קל שהותר מכללו בבי"ד מה שאין כן בממזרת שלא הותר מכללו בבי"ד, ע"כ הא קמן דדוקא אי אמרינן ממונא לקולא הוא דקשיא לן אתגורי אתגר משום דבתחלה מחויב בחמורה דהיינו כשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה וכיון שכן היכי נימא שכשהוסיף על חטאתו פשע יקלו עליו אבל או ממונא לחומרא הרי המלקות קדים וכו' ואפילו שיחולו שניהם כאחד יש למימר דעונשא דמלקות עדיף לי' אעפ"י שהוא קל לא קשיא לן אמאי נדון בקלה, והא דאקשינן התם בפרק הנשרפין אתגורי אתגר היינו משום דעבר שתי עבירות וכמו שפרש"י ז"ל התם אבל הכא אין כאן אלא עבירה אחת שבא על הממזרת, עכ"ל השיטה מקובצת, והנה לכאורה משמע מדבריו דהא דאמר דאמרינן בפרק הנשרפין אתגורי אתגר היינו דעשה שתי מעשה עבירות, אכן הא הדיו הוא דאף אם עבר עבירות ע"י מעשה אחת שיש בה שתי מיתות ג"כ נידון בחמורה וא"כ היכא שבא על הממזרת שיש בה ג"כ שני חיובים בעד ממזרת ובעד בא על הבתולה אמאי נדון בקלה אם ממונא לחומרא וצריך לומר דכונת השיטה דמלק ת הוא בעד העבירה, וממון הוא לאדם אף אם ממון לחומרא יותר סברא לומר להלקות בעד העבירה ולא לשלם לאדם ושאני מי שעבר מעשה אחת שיש בה שתי עבירות דתרויהו עבירות נינהו וקושית התוס' רק אם ממונא לקולא אמאי משלם ממון ולא מלקות החמור, אך לפי זה הא אין צריך כלל לפרש דהקושיא של התוס' הוא משום שבא מקודם החיוב מלקות ואח"כ חיוב הממון היינו משום שבא מקודם ההכאה שאין בה שוה פרוטה לכן נראה לי דבעיקר הקושי' אם ממונא לחומרא אמאי נימא מילקא לקי גם הריטב"א סבירא לי' כתירוץ הרשב"א דכיון דאמרה התורה שנדון רק באחת א"כ הקילה התורה עליו א"כ סברא דהקילה שדי בעונש הקל כמו במלקות דאם נקלה לבד נפטר. והא דאמר בגמ' אתגורי אתגור גבי שתי מתות דלא הקילה התורה לומר שדי באחת ואילו הינו יכולים לפסוק שתי מיתות היינו פוסקים שתי המיתות שם קאמר אתגורי איתגר, אלא דלפי זה יקשה מאי פריך בתוס' אתגורי אתגר הא הקילה התורה. לזה מפרש הריטב"א דקשה רק כיון שמקודם נתחייב מלקות בעד ההכאה שאין בה שוה פרוטה מאי סברא היא זו שנקל עליו בשביל שהוסיף חטא על פשעו עכ"פ אפשר לומר שיהי' נדון בקל משו"ה אמר מה להנך שיש בהן צד חמור שהרי בזה תלוי השאלה אם להחמיר לדון בחמורה או בקלה אכן אם נימא ממונא