לבוש מרדכי על מנחות קיז

בגמ' אפילו תימא ראב"ש קאי אאוקימתא דמתניתן אבל זעירי הא סבר כרבי ותירץ הכ"מ דהראב"ד מפרש דהא דאמר אפילו תימא ראב"ש קאי אף על זעירי ואף דאמר זעירי לשון אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח לא אדכר זעירי אלא שחיטה דעיקר מילתא אבל לראב"ש צריך גם כן זריקא וא"כ הרמב"ם אף דכתב לשון אין הנסכין מתקדשים לקרב אלא בשחיטה ג"כ כונתו לשחיטה ולזריקה, אכן דברי מרן הכ"מ צריך עיון דהא הרמב"ם בפי"ז מהלכות פסולי המוקדשין (הלכה י"ח) כתב בפירוש כרבי דאם שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש

לכן נראה לי דכונת הראב"ד להקשות על הרמב"ם דהנה בגמ' להקשות על זעירי דאמר און הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח פריך תנן הנסכים שקדשו בכלי אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסולו בלינה מאי לאו דאפסל בשחוטה לא דאפסל בזריקה, הראב"ד מפרש דקושית הגמ' כן הא חזינן גבי שתי הלחם דאף אם נפסל בשחיטה ששחט במחשבת חוץ למקומו ומחשבת הזמן קדש הלחם וכיון דקדש נפסל מפני שהשחיטה פסולה א"כ אם נפסל הזבח בשחיטה גם בנסכים יהי' הדין שהוקדשו הנסכים ונפסלו וכן פירש רש"י שלפנינו בגמ' דהקושי' כן וא"כ משני דאפסל בזריקה אבל השחיטה הי' בכשרות ולא נפסלו הנסכים ופריך לראב"ש הא השחיטה לבדה לא הקדישה את הנסכים והזריקה מקדשה להו אם נימא כזעירא דתלו קדושת הנסכים בהזבח א"כ אף אם נפסל הזבח בזריקה יפסלו הנסכים ומשו"ה משני דנתקבל בכוס וכל העומד לזרוק כזרוק דמי, ולפי פירוש זה מקשה הראב"ד איך קאמר הרמב"ם דאם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים והם כשרים ולא יפסלו בלינה דלר' דאמר דשחיטה אף בלי זריקה מקדש א"כ לדידי' קדשו הנסכים ע"י שחיטת הזבח אף שהיו בפסול א"כ יפסלו הנסכים והא דאמר בגמ' דאם נפסל הזבח בשחיטה הנסכים אינם קדושים הוא דוקא לראב"ש ומקשה הראב"ד על הרמב"ם דאיך סותר דברי עצמו דע"כ הא דאמר מקבלה הכונה לאחר קבלה דאם בקבלה הא לראב"ש לא קדוש ואם הכונה בקבלה עצמה וקשה אמאי אמר הרמב"ם דאם נפסל בזביחה לא קדשו דלר' קדשו אף בשחיטה פסולה

, אכן הרמב"ם סבירא לי' דקושית הגמ' הוא להיפך דכיון דנפסל הזבח בשחיטה א"כ לא קדשו כלל הנסכים כיון דהשחיטה פסולה לא קדשו הנסכים ולא דמי לשתי הלחם וכן בלחמי תודה דע"י שחיטה פסולה קדשו דהתם הלחם הוא חלק מהקרבן ואין הקרבן כשר אלא אם יש לחם והלחם הוקבע להזבח לא מטעם נדר אלא דהשחיטה קובעת הלחם בתודה ובשתי הלחם א"כ אף בשחיטה פסולה קדש הלחם כמו הקרבן בעצמו אבל בנסכים טעמא דאין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח אלא משום דכתוב זבח ונסכים וכל זמן שאין דין עליהם להיות נסכים לא חל עליהם קדושת נסכים שזה דינם, שדינם הוא זבח ונסכים שיהיו נסכים לזבח ואם אין זבח אין נסכים א"כ בשחיטה פסולה שאז אין דין לנסכים לא נתקדשו הנסכים כיון דאין כאן זבח שצריך לנסכים דזבח פסול אין לו דין נסכים, ומה שאמרה התורה זבח ונסכים הכונה זבח כשר שהשחיטה בכשרות אז חל כבר על הנסכים דין נסכים ומשני דאפסל בזריקה אבל הזביחה היתה בכשרות וא"כ כבר אפשר להנסכים להיות עליהם דין נסכים וקדשו קדושת הקרבה, ופריך דלראב"ש כמו דאית לי' בלחמי תודה ושתי הלחם דלא קדשו אלא אם גם היתה זריקא א"כ גם בנסכים כיון דקדושת הקרבן תבא ע"י השחיטה והזריקה לדידי' לא יחול קדושת הנסכים אלא אם כבר היתה זריקה כשרה ומשני דנתקבל בכוס אבל לרבי אם אך היתה השחיטה כבר אפשר לחול על הנסכים דין נסכים אבל אם היתה שחיטה פסולה לא חל על הנסכים דין נסכים אבל אם היתה שחיטה כשרה כבר חל על הנסכים דין נסכים אף אם נפסל מקבלה ואילך היינו אף שהקבלה היתה בפסול

מוכח עכ"פ מזה שיש שתי קדושות קדושת הכלי שלא יצאו שם לחולין שהרי איתא בגמ' הנסכים שנתקדשו בכלי הרי דגם בלאו שחיטת הזבח היו הנסכים מקודשים שנתקדשו בכלי וא"כ למאי קאמר דאין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח ועכצ"ל דכיון דהוקדשו בכלי כבר יש עליהם דין קדושת כלי וקדשו קדושת הגוף ולא יצאו לחולין אף אם יטמאו אבל לא קדשו עדנה קדושת הקרבה כיון שדינם להיות נסכים ונסכים באים דוקא לאחר זבח כמו דכתיב זבח ונסכים משו"ה כל זמן שאין זבח לא הוקדשו לפסול בלינה וביוצא שפסול לינה ויוצא הוא דוקא היכא דכבר קדשו לקרב וא"כ אם נפסל הזבח בשחיטה לא יפסלו הנסכים בלינה ולא ביוצא וכשיהי' זבח כשר יקרבו עמו בעת שיהי' אף למחר וליומא אחרא

בזה אפשר לישב דהנה בגמ' מנחות דף צ"ה איתא אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחין את השבת וכו' הא גופא קשיא אמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה ואפייתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה אמר רבא הקשה אדם קשה כברזל ומני רב ששת מאי קושיא דילמא עשרון לא מקדש תנור מקדש, והקשה בתוס' אכתי קשיא מסיפא דקתני חביתי כה"ג לישתן ועריכתן בפנים אלמא מידת יבש נתקדשה ועיין עוד בלח"מ פרק ה' מהלכות תמידין ומוספין הלכה ז' שהקשה על הרמב"ם שפסק ג"כ דשתי הלחם ולחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ והא הרמב"ם בפ"א מהלכות כלי המקדש כתב שמדת יבש נתקדשה וא"כ איך פסק להא דלישתן ועריכתן בחוץ הא מוכח בגמ' דאם סבירא לן דמדת יבש נתקדשה בע"כ דלישתן בפנים, עוד קשה על הרמב"ם איך סבר הרמב"ם דלישתן ועריכתן בחוץ בע"כ דלא נתקדשו והא בגמ' לעיל במנחות דף נ"ז איתא דאם מדת יבש לא נתקדשה אין בלחם הפנים דין איסור חימוץ משום דקודם היותן בתנור הא לא נתקדשו ובהיותם בתנור הא אין באין לידי חימוץ וא"כ איך פסק הרמב"ם דלחם הפנים יש בהן איסור חימוץ. שהרי כתב בפי"ב מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ט ז"ל המחמץ לחם הפנים לוקה שנאמר כל המנחה הרי דסובר הרמב"ם דמדת יבש נתקדשה, אכן לדברינו הדברים מבוארים דכמו בנסכים אף שיש בהן קדושת כלי כיון דדינן נסכים כל זמן שאין זבח לא נתקדשו קדושת הקרבה הכי נמי בשתי הלחם ולחם הפנים אף דעשרון נתקדש ויש עליהן דין קדושת כלי אבל כיון דדינן להיות לחם כל זמן שאינן לחם יש עליהם רק דין קדושת כלי אבל לא קדושת קרבן ואינן נפסלין בלינה ויציאה, וא"כ יהי' הפירוש בגמ' מאי קושי' דילמא עשרון לא מקדש שתי לחם ולחם הפנים קדושת קרבן מטעם דלא לחם המה עדנה ודינן להוות לחם, אבל תנור כיון דבתנור המה לחם נתקדשו קדושת הקרבה ובעי דוקא בפנים ומדיוק מאד לשון הגמ' דאם כפירוש התוס' דמקשה דילמא העשרון לא נתקדש והתנור נתקדש א"כ אמאי שינה הלשון דבתחלה פריך אלמא מדת יבש לא נתקדשה הרי דאמר בלשון נתקדשה ואח"כ אמר ומאי קושי' דילמא עשרון לא מקדש הי' למימר ג"כ