לבוש מרדכי גיטין ח

ולכאורה קשה מאין מוכיח הרא"ש מהאי סוגיא דמינוי שליחות הולכה אין צריך עדים, אי משום דקאמר דילמא שליח שווי', שמא הפירוש דילמא שוי' שליח בעדים, ואי משום דקאמר ודילמא ארצוי' ארצי קמי', דילמא החשש שמא ארצי קמי' ושתק בעת שהיו עדים, וא"כ המה עדים שהוא חפץ בה, וא"כ זה זכות הוא לה ע"כ דסבר הרא"ש דלא חיישינן לזה שמא היו עדים דאם היו עדים היינו יודעים בדבר. וא"כ כמו דמביא הרא"ש ראי' מהאי סוגיא דמינוי שליחות הולכה אין צריך עדים, הא יש להוכיח מדינא דחוששין שמא נתרצה האב, שגם שליחות לקבלה אין צריך עדים דהא כתב הרא"ש שם הטעם משום דהוי כמו שאמר לבתו צאי וקבלי קדושיך, וא"כ הטעם משום דנעשית שליח קבלה של האב, וכמו שכתב הרא"ש בקדושין בהאשה נקנית בסימן ט"ו ובסימן כ"ה, משום דאף שאין קטנה נעשית שליח לטובתה, בעד עצמה תוכל להיות שליח, עכ"פ אם האב רוצה היא נעשית שליח קבלה של האב, וא"כ אם נימא דשליחות קבלה בלא עדים לא חל השליחות, א"כ הא דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך. הוא דוקא באמר לה בפני עדים, דאל"כ לא חל הקדושין, וא"כ איך חיישינן שמא נתרצה האב. א"כ הא הי' להרא"ש להקשות על הרמב"ם, הא מהאי סוגיא מוכח דגם על שליחות קבלה אין צריך עדים

א) והנראה לי, דהנה בקדושין דף מ"ה על הא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' שצריכה גט משום שמא נתרצה האב, איתא שם, מתיב רב המנונא, אין מוכרה לקרובים משום ר"א אמרו מוכרה לקרובים, ושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט האי אלמנה היכי דמי אילימא דקדשה אבי', מי מצי מזבין לה, הא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, אלא לאו דקדיש איהי נפשה וקא קרי לה אלמנה, אמר רב עמרם אמר ר' יצחק הכא בקדושי יעוד, ואליבא דר' יוסי בר' יהודא דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו עכ"ל הגמ' הרי מזה מוכח דאם נימא מעות הראשונות לקדושין נתנו אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר יעוד, ולפי זה הקשה הלח"מ בפ"ד מהלכות עבדים על הא דכתב הרמב"ם שם בהלכה י"ג, דמוכרה לשפחות אחר יעוד, דהא בגמ' אמר דלרבנן דמעות הראשונות לקדושין ניתנו אין מוכרה אחר יעוד, וכתב הלח"מ דאולי להרמב"ם הי' גרסא אחרת בגמי, אכן בקדושין דף י"ט איתא, ולרב נחמן בר יצחק דאמר אפילו לר' יוסי בר' יהודה מעות הראשונות לקדושין ניתנו במאי מוקי לה, מוקי לה כר"א דאמר לשפחות אחר שפחות לא מצי מזבין לה אבל לשפחות אחר אישות מצי מזבין לה, הרי גם מההיא סוגיא מוכח דגרסינן דאם מעות הראשונות לקדושין ניתנו ואין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, לא מצי לזבוני אחר יעוד, וא"כ הרמב"ם שפסק אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, והוא פסק מעות הראשונות לקדושין ניתנו, איך כתב שמוכרה אחר ועוד

אכן בפירוש מעות הראשונות לקדושין ניתנו, נראה לי, דאין הכונה דהאב כשמקבל הכסף מקבל על זה שבאם יחפוץ האדון אז הוא מקבל את הכסף בתורת קדושין, דא"כ יקשה מאי קאמר בגמ', מהו שייעד אדם לבנו הקטן, מאו מועיל מעות הראשונות לקדושין בעד קטן, הא אין מקדשין בעד קטן, ואפילו למאי דמסיק אין יעוד אלא בגדול, היינו דבשעת יעוד צריך להיות גדול, אבל אף שבשעת מכירה הי' קטן יוכל לייעד לבנו כשהוא גדול, ואיך נעשו הקדושין בעדו בעת שהי' קטן, ובודאי דאם אחד יקבל קדושין בעד קטן לכשיגדיל לא יועיל, ובמקום אחר ביארנו דאף אם נימא קטן לא הוי דבר שלא בא לעולם משום דהוי רק מחוסר זמן, אעפי"כ אין מעשיו כלום לקדש לכשיהי' גדול, אבל שליחות לקטן לקדש אשה כשיגדיל בודאי דאין מועיל לכו"ע, ועוד מאי שייך לומר מה שאמרו רבנן שם בדף י"ט, המוכר את בתו ע"מ שלא לייעד אם רצה לייעד מייעד, משום שהתנה על מה שכתוב בתורה, כיון דהטעם שאם רצה מיועד משום שהאב כשמוכר את בתו הוא מקבל הכסף ע"מ שאם ירצה לקדשה יהי' הכסף בתורת קידושין, א"כ אם אמר בפירוש שאיננו מקבל בתורת קדושין איך יועיל היעוד

ועכצ"ל דהאב מוכרה לשפחות והתורה נתנה את המכירה לקדושין, היינו כיין שהאדון קנה קנין בגופה לשפחות, אמרה התורה שקנה אותה לזה ג"כ שהוא בעלים עלי' לייעדה לו או לבנו, אבל המכירה הוא לשפחות, וכמו שכתבו התוס' בקדושין דף ה' ד"ה שכן, ז"ל התוס', ואע"ג דאמר לקמן באישות מיהא לא אשכחן ובכי האי גוונא שמיעד הוי אישות, מ"מ בתחנה לא בא הכסף לשם אישות, וכן חזינן דעת הרמב"ר, שיעיד כשמיעדה לבנו אין הוא אומר בתורת שליחות של הבן, אלא האדון הוא המיעד ואומר לה הרי את מקודשת לבני, שהאדון הוא המיעד, ועיין שם בלח"מ בפ"ד מהלכות עבדים, אכן מדברי הרמב"ם שמדייק דהיעוד לבנו הוא שהאדון מיעדה לבנו ואומר הרי את מקודשת לבני, משמע שסובר שדין ועוד הוא שהאדון מיעדה לבנו, שהתורה נתנה את שפחתו בידו שיוכל ליעדה לו או לבנו שקם תחתיו ליעדה, והוא דין חדש, והא שאין קדושי שני מועיל משום דהיא כבר קנוי' להאדון מן התורה, לזה שאם ירצה ליעדה תהי' שלו, א"כ קדושי שני חלין רק על תנאי אם לא ייעד האדון, אבל הקדושין חלין רק מכאן ולהבא, רק דלזה היא כבר קנוי' מן התורה לו, וא"כ לא דמי לאומר לאחר שלשים שבידה לבטל ע"י קדושין לשני, דהתם לא חל עודנה הקדושין ואין לו קנין בה רק לאחר שלשים

ב) בזה יש לפרש דברי הירושלמי, דאיתא שם בהאשה נקנית הלכה ב', הכל מודים שאם השיאה, שיחק האב בהאדון, והקשה במעיני יהושע, מ"ש, וכתב דקאי אליבא דריש לקיש דנשואין מוציאין מרשות אב

ונראה לבאר, דהנה תוס' בקדושין דף ט"ז ד"ה מיתה שמוציאה, כתבו להקשות ז"ל, וא"ת חופה תוכיח שמוציאה מרשות אבי' ואין מוציאה מרשות חדין, דאי