לבוש מרדכי גיטין ז

והיא הא אין יכולה לקבל גט בעל כרחו דבעל, וצריך לומר דבזה שגט הוא בעל כרחה, נדחה שאין יכולין לילף שליחות בעלמא אף מזה שהיא יכולה לעשות שליח, דהנה כל שליחות דעלמא אין הכונה שהשליח הוא כמו המשלח ונעשה כאילו המשלח עושה המעשה, דעל זה אין יכולין לעשות שליח שיהא גופו של השליח כמו המשלח, ובחידושנו על ב"מ סימן י"ג ביארנו בזה דעל עבירה בעצמה היכא דאין בזה חלות אין כלל שליחות אליבא מסקנת הגמ' דהמעשה עושה השליח בעצמו, והא דמועיל שליחות בכל התורה כולה, הכונה דפעולת הדברים מועיל בעד המשלח, והנה בגט אילו הי' הדין שגט דוקא מדעתה, אז מה שאשה מקבלת הגט הי' הכונה שהיא זוכה הגט בידה כמו קנין חפץ, וא"כ היא עושה שליח שהוא יזכה בעדה כמו כל הקנינים, אבל גט הא אף בע"כ מגורשת, וא"כ בגט אין הכונה שהוא זוכה, אלא אם בא הגט לידה אז נעשה הגט שלה, אבל אין היא הזוכה, וכמו דאיתא בירושלמי, התורה זיכת אותה בגיטה, וא"כ ענין הגט שיגיע גט לידה, ואז היא מגורשת, וא"כ השליח הוא שתהא ידו כידה, וא"כ דחי בגמ' כיון דגט הוא בע"כ אין לילף שליחות בכל התורה משליחות קבלה, דשליחות קבלה הוא שתהא ידי השליח כידה, אבל בכל התורה דשליחות הוא על המעשה שיעשה השליח, ופעולת הדברים יהי' בעד המשלח, מנא לן, וכמו דקי"ל אין שליח לדבר עבירה, וכן אין יכול לעשות שליח להניח תפילין משום דאין גופו במקום המשלח, כן בכל התורה אין יכול לעשות שליח שיהא השליח במקומו, ושיהי' מעשה השליח מועיל בעד המשלח מנא לן

לפי זה אף דבכל התורה ילפינן מקרא דאתם גם אתם דאין לקטן שליחות, היינו דוקא היכא דצריך לעשות השליח שהוא יעשה המעשה, ופעולתו יהי' בעד המשלח, אבל בשליחות קבלה ששם היד של השליח כמו האשה המשלחת, וא"כ הוא כמו שיש לקטנה חצר כן יש לה שליחות קבלה, (ואפשר דמה שהשליח מרוצה הוי כמו דעת אחרת מקנה.) וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות גירושין הלכה א' ז"ל, זה שנאמר בתורה ונתן בידה אין ענין הכתוב אלא שיגיע הגט לה, ואחד ידה או חיקה או חצרה או שלוחה שעשתה ידו כידה הכל אחד הוא עכ"ל הרמב"ם, הרי שדקדק הרמב"ם דהוא עושה השליח שידו כידה והכל אחד הוא כמו שיגיע הגט לה, וא"כ הוא כמו דקטנה יש לה חצר, כן יש לה יד השליח, משו"ה הצריך הרמב"ם הטעם דמשו"ה אין לקטנה יד שליח, משום דשליח קבלה בעי עדים על המינוי ואין מעידין על קטן כיון שאין דעתו גמורה כמו גדול, א"כ אין זה עדות

ובזה יש לבאר טעמא דהרמב"ם שחילק בין שליחות קבלה דבעי עדים ובין שליחות להולכה דלא בעי עדים, משום דשליחות לקבלה בגט הא הוא חידוש בדבר שבערוה, שנעשה יד השליח כידה, וכיון שהוא דין בדבר שבערוה, אמרינן דבלא עדים לא נעשה שליח, דכל דבר שבערוה בעי עדים לקיום הדבר מקרא דעל פי שני עדים יקום דבר דהדין הוא בקימת הדבר, וכן שליחות לקבלה בקדושין, הנה בקדושין יש שני דברים, מה שהיא זוכה הכסף, וגם מה שהיא מתרצה להתקדש, בזה היא מקודשת, והנה מה שהשליח זוכה הכסף בעדה, זהו שליחות כמו בכל התורה, אבל מה שרצונה להתקדש לכאורה אין מועיל בזה שליחות שביד השליח לקדש למי שירצה, איך אפשר להיות רצון השליח כמו רצונה, וע"כ כמו בגט חדשה התורה שאפשר לעשות שליח שיהא כידה, כן אפשר בקדושין שתוכל לעשות שליח שיהא רצונו כרצונה, אבל זה ג"כ חידוש בדבר שבערוה, משו"ה בעי דוקא עדים, אבל שליחות הולכה אין זה חידוש בדבר שבערוה שהרי זה שליח ליתן הגט לידה, וא"כ הוא שליח על המעשה, א"כ כמו בכל התורה שלוחו של אדם כמותו בלא עדים, ג"כ בגט כיון שהשליח רק ליתן הגט לידה נעשה שליח גם בלא עדים

ולפי זה מיושב קושית הראב"ד מאי ראי' משליחות תרומה, הא בתרומה לא הוי דבר שבערוה, אכן לפי דברינו אין הפירוש שמביא ראי' משליחות דתרומה, אלא כונת הרמב"ם לתת טעם לדבר, דמשום הכי שליחות הולכה אין צריך עדים, משום ששליחות הולכה איננו חידוש בדבר שבערוה, אלא שליחות הולכה הוא שליחות כמו הפרשת תרומה, היינו שהוא שליח רק על המעשה, לא שיהא ידו כידה, משום הכי לא בעי עדים על חלות השליחות, אבל שליחות קבלה שהוא דין בדבר שבערוה, בזה בעינן דוקא עדים

סימן ב

בירור שיטת הרמב"ם בשליחות לקבלה בקדושין שצריך לעשותו בעדים

עפ"י דרכנו בסימן הקודם יש לישב מה דקשה, דהנה הרא"ש בקדושין פרק האומר הביא ראי' דשליחות הולכה אין צריך עדים, מהא דאיתא שם בגמ' דף מ"ה, הנהו בי תרי דהוו שתי חמרא תותא ציפי בבבל שקל חד מינייהו כסא דחמרא יהיב לי' לחברי' אמר מקדשא ברתיך לברי, אמר רבינא אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן, כו', אמרו, ודילמא שליח שווי', לא חציף אינש לשווי' לאבוה שליח ודילמא ארצוי' ארצי קמי' ושתק, וכתב הרא"ש ז"ל, כלומר גילה הבן דעתו לאב שיהא חפץ בה, וכיון שחפץ בה וזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו, וזכי' הוי מטעם שליחות כדפרישית לעיל, והוי כאילו עשה את האב שליח לקדשה לו, מכאן נראה לדקדק שאין צריך עדים במינוי שליחות של קדושין. כיון דמודה המקדש שעשאו שליח, וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות אישות הלכה ט"ו, כל העושה שליח לקבל קדושין צריך לעשותו בפני עדים, אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אין צריך לעשותו בעדים כו', אמנם צריך לדקדק מ"ש דמהני הודאת האיש ושלוחו לנתינת הקדושין ולא מהני הודאת האשה ושלוחה לקבלת הקדושין עכ"ל הרא"ש.