לבוש מרדכי גיטין ו

משנים, ומהו הדבר, כי אי אפשר שהיום היא א"א והבא עלי' במיתת בי"ד ועכשיו תהו' מותרת בלא עדים, וא"כ אצטריך קרא, ואצטריך טעמא, קרא דדבר שבערוה בעי שנים, דהא דבר שבאיסור חל אף בלא עדים, וטעמא בעי, דמשום הטעם, הוי דבר שבערוה, דבלא הטעם הו"א דאין זה דבר, כיון דלא חב לאחריני

לפי זה גזירת הכתוב דבר שבערוה אין חל פחות משנים, וא"כ אילו הי' כלל על כל הדברים השייכים אל ענינו דבר שבערוה, ונימא דגם השליחות להולכה בכלל, א"כ אף אם מסר גט חתום בעדים לא הי' מועיל דנהי שיתברר אחר כן, אבל עתה הא לא נעשה בעדים, ע"כ דהשליחות חלה אף בלא עדים ואף דזה גם הרמב"ם מודה דאם נתן דבר שיבורר לכל העולם, הוי כנתן בפני עדים, דמשו"ה אם מסר גט החתום בעדי חתימה כשר מן התורה בין לר"מ בין לר"א, התם נותן הגט שיהא בידה, ובזה מבורר לכל העולם שמגורשת, אבל בשליח הולכה, ס"ל להרמב"ם דלא הוי בודאי שיהא מבורר לכל העולם, שהרי מוסר להשליח למסור לה, ודו"ק, ועוד האשה כשתראה הגט חתום בעדים אמרינן חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, אבל אצל השליח לא נדע אם לגירושין, או לפקדון, רק אם הוא אומר לגירושין נאמן משום דהא הימני', אבל בלא אמירתו והגדתו אין ראי' שנותן לגירושין, וצריכין לאמירתו, א"כ בשעת מעשה הוי שלא בעדים

ומה שהקשה הכ"מ בשם הרמ"ך דהרמב"ם סותר דברי עצמו, דהא בפ"ט מהלכות גירושין כתב הרמב"ם דאם אמר לסופר לכתוב הגט ומסר לו בלא עדים והוא נתן לשליח בלא עדים והשליח מסר לפני עדים הרי זו ספק מגורשת שאין השליח נאמן להתיר אלא מפני עדים החתומים על הגט שעדותם כמו שנחקרה בבי"ד, וא"כ דברי הרמב"ם סותרים זה את זה, אכן איננו סותר כלל, דהנה הא בדיני קדושין יש שני דברים, בתחלה עלינו לדון אם חל הקדושין, ואח"כ לידע אם חלו הקדושין היינו חלות הדברים, וידיעת הדברים, וכמו בממון דהקנין חל אף בלא עדים, אבל אחר כן כשיבא הלוקח לתבוע יצטרך להביא עדים אם המוכר יכחיש, והרמב"ם כאן בהלכות קדושין בא להשמיענו דיני חלות הדבר, שדין הוא ששליח הולכה בקדושין חל אף בלא עדים, ואם קדשה השליח והמשלח מודה והיא האמינה להשליח, חלו הקדושין, וא"כ היא אסורה להנשא, והוא נאסר באחותה, דלהראב"ד דס"ל דגם שליח הולכה בעי עדים, וא"כ אף המשלח מותר לישא אחותה, והיא אף שמאמינה להשליח מותרת להנשא, אכן להרמב"ם דסבירא לי' דחלות השליחות הוא אף בלא עדים היא אסורה להנשא, שהרי מאמנת להשליח והמשלח, אבל ודאי אם אחד יבוא עלי' לא ידונו אותה במיתת בית דין, דילמא לא עשאו הבעל שליח וע"ז לא יועיל הודאת השליח והמשלח, אבל בדיני גירושין אם נוכל להתיר אותה להנשא, בודאי כיון שהיא בחזקת אשת איש לא נוכל להאמין את השליח שעשאו הבעל שליח, ומשו"ה היא ספק מגורשת, אדרבה משם ג"כ מוכח דשליח הולכה נעשה בלא עדים, דלדברי הראב"ד דגם על מינוי שליחות הולכה בעי דוקא עדים, א"כ היכא דעשאו שליח בלא עדים ומסר לו גט שאין עליו חתימת עדים אינה מגורשת כלל, אבל הרמב"ם לשיטתי' דסובר דשליחות הולכה חל אף בלא עדים, ורק משום שאין אנו יודעים אם עשאו שליח, משו"ה כתב הרמב"ם דהויא ספק מגורשת

ד) והא דמחלק הרמב"ם בין שליחות הולכה לשליחות קבלה, דשליחות קבלה בעי עדים על המינוי ושליחות הולכה לא בעי עדים, נראה לי הטעם, דהנה הרמב"ם בפ"ו מהלכות גירושין הלכה ט' כותב ז"ל, וקטנה אינה עושה שליח לקבלה, אעפ"י שחצרה קונה לה גיטה כגדולה, מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה עכ"ל הרמב"ם, והשיג הראב"ד ע"ז וכתב ז"ל, אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא שהשליח והשולח צריכין להיות בני דעה עכ"ל

והנה רציתי לתרץ דהא דאצטריך הרמב"ם לטעמא דאין מעידין על הקטנה, ולא יליף מן קרא דאתם גם אתם, הוא, דהרמב"ם הא פסק כר' יוסי דמופלא הסמוך לאיש שתרם תרומתו תרומה, וא"כ מופלא הסמוך לאיש הוא בכלל אתם, וא"כ הוי אמינא דקטנה שסמוכה לאיש תוכל לשלוח שליח קבלה, להכי איצטריך טעמא דאין מעידין על הקטנה, לאשמעינן דאף קטנה מופלאה הסמוכה לאיש אין עושה שליח לקבלה, אבל הא ליתא דא"כ מופלא הסמוך לאיש יוכל להיות שליח להולכה, וכן בכל דיני שליחות, וקי"ל בכל התורה כולה דאין קטן עושה שליח ולא נעשה שליח, ועכצ"ל דהא דאמרינן אתם גם אתם, אין הכונה מה אתם שישנם בדיני תרימה, דהא עכו"ם איתא בתרומה דנפשי', אלא הכונה מה אתם בני ברית ומצווים על התרומה לאפוקי עכו"ם אף שישנו בתרומה אבל אין מצוה וגם קטן מפקינן מדין שליחות, שהרי אינו מצוה עד שיהי' גדול, בזה ניחא קושית המגדול עוז שהקשה איפוא משכחינן בגמ' האי טעמא אכן לפי דברינו סובר הראב"ד דקטן לא מקרי בכלל אתם כיון שאינו מצוה וגלי קרא דלשלוח שליח ולהיות שליח בעינן דוקא אתם, היינו דומיא דאתם דמצווים, ורש"י מפרש דטעמא דאין קטן עושה שליח, משום דגטין ופסח מיירי בגדול, עכ"פ גם הרמב"ם מודה דאין שליחות לקטן, וא"כ למה אמר טעמא משום דאין מעידין על הקטן, תיפוק לי' דאפילו בהנך דברים דלא בעינן עדים, אין לקטן דין שליחות

לכן נראה לי, דהרמב"ם סובר דדין שליחות קבלה שאני מכל דיני שליחות, דהנה בגמ' קדושין (ד' מ"א) בעי למילף דיני שליחות מגטין, ודחי דילמא שאני גטין דאיתא בעל כרחה, ולכאורה כיון דגבי גטין ילפינן מושלח שהוא יכול לעשות שליח, ומושלחה ילפינן שהיא יכולה לעשות שליח, וא"כ נהי שמזה שהוא יכול לעשות שליח לא נוכל למילף בעלמא, דהא הוא יכול לגרש בעל כרחה, אבל נילף שליחות מהא דהיא יכולה לעשות שליח,