לבוש מרדכי גיטין מב

שליחות לקבלה שהוא דוקא מדעתה, וא"כ מאי תירוצא הוא שכן מצינן שליחות בעל כרחה ע"י אב, וא"כ השליחות ע"י אב בודאי הוא דומיא דידה שהרי השליחות דאב הוא אפילו בע"כ. אבל שליחות לקבלה דידה אין מועיל, הא הוא רק מדעתה, וא"כ אם שליחות לקבלה הוא מדין יד קשה איך מועיל, ובע"כ דמועיל מטעם יד אף אם הוא רק מדעתה, ומאי תירוץ הוא שכן שליחות אב הוא בע"כ, עכ"פ שליחות לקבלה דוקא מדעתה, ואם נימא כפירוש התוס' דחצר לא מחשיב בע"כ כיון שבידה להפקירו, א"כ הא ראי' מחצר דלא בעינן דומי' דידה, וצריך לדחוק דשליחות לקבלה כיון שהוא אלים כ"כ שאין בידה כלל לבטל שליחות דאב, משו"ה מועיל אף שליח קבלה דהוי דוקא מדעתה, אבל חצר דלא אשכחן כח כזה, בזה בעינן דווקא שיהא גם שלא מדעתה, ובודאי דזה דוחק גדול דמנא לאביי לומר כן, ועיין בגליון הש"ס שהקשה הא חצר דקטנה הוא בע"כ שאין יכולה להפקירו

א) לכן נראה לי דברי הגמ', דהנה שליחות להולכה פשוט לגמ' שהוא אף בעל כרחה אף דאין נעשה שליח בלי דעת, אבל אם עשאו שליח אז אף אם הוא בעל כרחו מגורשת, וכמו שהוכחנו מדברי ריש לקיש דאית לי' דאף אם ביטל את השליח אעפי"כ מגורשת, ויקשה הא הוא אין רוצה לגרשה ע"כ דאף שאין רוצה לגרש אעפי"כ אם השליח מגרש מגורשת, וטעמא דר' יוחנן, דס"ל דיכול לבטל את השליח, אבל אם אין מבטל את השליח רק שאינו רוצה, בזה גם ר' יוחנן מודה שאם השליח גירש מגורשת, דמועיל רצון השליח, אכן שליח קבלה דכפי שביארנו אילו הי' הדין שהאשה בקבלתה זוכה הגט, א"כ הי' מהותו של שליח לקבלה לזכות הגט, הא אפשר לומר שתיכף כשעשתה את השליח שיקבל לה הגט נעשה שליח לזכות הגט ותיכף נעשה שליח לזכות את הגט, אבל הא אין האשה זוכה בגט, אלא אף בע"כ מגורשת דהתורה זיכת אותה בגיטה, א"כ אין האשה עושה שליח לזכות בגט אלא שתהא ההנחה ביד של שליח כאילו הניח בידה, והי' סבר בגמ' דאין סברא לומר שנתן לה התורה עוד יד, יד של שליח, והי' סבור בגמ' דהדין הזה שאם מניח הבעל את הגט ביד השליח הוא כאילו נתן ביד האשה, זה הדין חל ברגע שנותן הבעל הגט בידה, אבל לא רגע שמקודם, ואם נימא כן יהי' הדין בשליח קבלה דאם עשתה שליח קבלה ואח"כ אינה רוצה אין צריכה לבטל השליח, אלא במה שאינה רוצה בטל ממילא השליחות, דהא דינא שאמרנו שאף אם אין רצון מועיל נתינת השליח. הוא דוקא בשליחות הולכה שכבר נעשה שליח ובידו לעשות עוד שליח, זה מוכיח שכבר נעשה שליח, אבל בשליחות קבלה שעד רגע שנותן הבעל הגט בידו לא נעשה ידו כיד האשה, א"כ אם אינה רוצה לא נעשה בעת הנתינה יד השליח כידה, דבעינן דוקא בשעת חלות הדבר שידו כידה יהי' רצונה

, ולפי זה פריך רב שימי בר אשי שפיר, דהנה סברת אביי להקשות על דין רבא דאמר כתב גט ונתן בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בו דהנה אם נימא דמתחלה היא קונה את החצר ואח"כ תתגרש, שאז יהי' החצר אף בעל כרחה, שהוי כבר בחצר שלה, לאחר כן לא תוכל להתגרש, שהרי אין הגט בא מידו לידה, וע"כ שהיא מגורשת ברגע זו שהיא מקבלת שטר המתנה וברגע זו החצר דוקא מדעתה שאם לא היתה רוצה לא היתה קונה, וא"כ ברגע שמקבלת השטר מתנה החצר דוקא מדעתה, ולפי זה פריך רב שימי בר אשי הא שליחות לקבלה, כיון דהי' סבור דזה אין סברא לומר שזיכת לה התורה עוד יד, ידו של השליח, שנימא שעי"ז שעשתה אותו לשליח קבלה נעשה יד השליח כידו, אלא הדין הוא בעת קבלת הגט, א"כ אם היא אינה רוצה לא נעשה שליח, א"כ מצינו יד שהוא דוקא מדעתה, ומשני שליחות לקבלה אינה מטעם ידה אלא מדין שליחות, אבל מאי דילפינן מידה, בעינן דוקא שיהי' יד כזה שהוא אף בע"כ, ואב"א שליחות נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט בע"כ, פירוש דלא כדהוה סבר שאין סברא לומר שהתורה זיכה לה יד השליח שתהא א ידו כידה, דכיון דמצינו שהתורה אמרה שאם נתן הגט ביד האב שמתגרשת, ובשלמא בקדושין אמרינן שהיא ברשות האב והוא מקדשה למי שרוצה, אבל קבלת הגט הא אין זה מטעם בעלות, אלא אמרינן שהתורה עשתה את יד האב כידה, אף אתה אל תתמה אם התורה אמרה שתוכל לעשות לה עוד יד לענין קבלת הגט שיהא ידו כידה וכלשון הרמב"ם שכתב, שאם עשתה שליח שיהא ידו כידה הכל אחד הוא עם זה שאמרה התורה ונתן בידה, וא"כ גם שליח קבלה נעשה תיכף שליח בעת שעשתה אותו ואח"כ אף אם לא יהי' רצונה שיקבל תהי' מגורשת, כיון שכבר נעשה שליח, א"כ שליחות לקבלה הוא אף בע"כ, היינו שאינה רוצה, ואף שבידה לבטל השליח, אין זה מקרי שזה דוקא מדעתה, שהרי גם חצר תוכל להפקיר, אבל אם איננה מפקירה את החצר, תתגרש אף בעל כרחה, א"כ גם שליח קבלה הוא אף בע"כ, אבל חצר שהיא קונה ע"י שטר מתנה, ברגע זו שקונה את החצר הוא דוקא מדעתה, בזה סבירא לאביי דאין מועיל לענין גט

והנה הרמב"ם כתב בפ"ט מהלכות גירושין הלכה כ"ה ז"ל, נתייחד עמה אחר שאמר להן לכתוב ולחתום וליתן לה הרי אלו לא יכתבו, וק"ו הדברים אם הגט שניתן לה לידה, כשנתייחד עמה נפסל הגט שמא בעל, קל וחומר לזה שלא נכתב, ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתייחד עמה אינו גט עכ"ל הרמב"ם, וכבר תמהו על דברי הרמב"ם אלו, דהא הטעם דפסול הגט אם נתייחד בין כתיבה לנתינה, הוא משום גט ישן, דזה לא שייך בכאן, ואם נתייחד עמה אחר שנתן הגט הטעם משום דאמרינן הן הן עדי יחוד הן עדי קדושין, דזה ג"כ לא שייך בכאן וגם קשה דהא היכא דאין חשש קדושין כגון שנתייחד בין כתיבה לנתינה, הא הוי רק פסול מדרבנן, ואיך כתב דאינו גט כלל, כיון דלקדושין אין לחשוש בזה

ונראה לי, דהנה לקמן בדף ט"ז איתא, כולכם כתובו אחד כותב במעמד כולם, איבעאי להו מנה אותן מהו, רב הונא אמר מנה אינו ככולכם, ר' יוחנן