לבוש מרדכי גיטין מא

יכול לחזור ולבטל השליחות שהיא בקנין, אבל השליח הא אין מחויב ליתן במתנה, מעתה הפירוש בירושלמי, אם רצה השליח להחזיר יחזיר, כיון דתן הוי רק זכות ליתן, אם השליח מבטל שליחותו כיון דבמתנה לא הוי תן זכי ממש, משו"ה השליח יכול לחזור משליחותו ולהחזיר, אבל הדין זכה לחברי' לא יכול חזור בו, פירוש, על זה הועיל הזכי' שהמשלח לא יכול לחזור, ולפי זה גם הירושלמי שהביא הרשב"א ג"כ מתפרש כן, דבחוב הולך כזכי', ובחוב הדין שאף השליח לא יכול להחזיר, להרמב"ם בחוב הולך כזכי', וכבר המנה של המלוה, ואם החזיר הרי הוא נוטל דבר של פלוני ונותן לזה להוציאם, ולהאלפס אף דס"ל כיון דלא נפטר מחובו לא נעשו של המלוה, אבל כיון שנתן לפרוע בזה נעשו אפותיקי של המלוה, ואף השליח אין יכול להחזיר, א"ר הילא המעשר כחוב, פירוש אם נתן ישראל לחבירו מעשר ואמר הולך לפלוני הלוי, או תן לפלוני הלוי כיון דהוי רק טובת הנאה ואסור לחזור זכה השליח בעד הלוי ואין יכול השליח להחזיר, זה הדין בחוב או במעשר, אבל במתנה אם אמר תן הוי רק זכות ליתן, משו"ה אם רצה השליח להחזיר יוכל להחזיר אף שהמשלח אי אפשר לו לחזור, משום דזה זכה השליח ליתן, אבל כיון דלא נקנה עודנה למקבל מתנה אם רצה השליח להחזיר יחזיר, הלך ומצאו שמת יחזיר למשלח, אבל אם אמר זכי אז הוי זכי' ממש אם רצה השליח להחזיר לא יחזיר, הלך ומצא שמת יתן ליורשיו

והרמב"ם סבירא לי' ג"כ בזה כהאלפס, דבמתנה תן הוי זכי' ליתן, שהרי בהנכות עבדים בפרק ו' כתב ז"ל, הכותב גט שחרור לעבדו וזיכה לו ע"ו אחר ואמר זכה בגט זה לפלוני עבדי יצא לחירות אעפ"י שלא הגיע הגט לידו שזכין לאדם שנא בפניו, אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות עד שיגיע הגט לידו, לפיכך האומר תנו גט זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה עכ"ל, הרי דסבר הרמב"ם דתן הוי זכי' ליתן במתנה, אבל המשלח אין יכול לחזור בו, משו"ה כתב דאף אם אמר תן אין יכול לחזור בו

סימן י"ב

ביאור עפ"י הנ"ל בהא דחיישינן שמא פייס

ועפי"ז שביארנו דאם עשה שליח אז אף אם אין רוצה המשלח רק שלא ביטל השליחות יכול השליח לעשות, יתבארו דברי הגמ' לקמן דף י"ח דאיתא, אמר ריש לקיש לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר, אבל מכאן ועד עשרה ימים לא חיישינן שמא פייס, ור' יוחנן אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים אם איתא דפייס קלא אית לה למילתא, והקשה בתוס' ד"ה חיישינן שמא פייס ז"ל, ואין להקשות בגטין הבאין ממדינת הים ובמשליש גט לאשתו אמאי לא חיישינן שמא פייס, דהכא הוא דחיישינן טפי לפי שעדין לא נחתם, וכי מתפייס נמי ליכא קלא, אבל קשה דבפ' כל הגט גבי ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר לי' לשליח לא תתבי' נהלי' אלא עד תלתין יומין, פריך עלה שמא פייס וכן אדההוא אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, ובקונטרס פירש, דבשולח גט ממדינת הים ליכא למיחש שמא פייס דמימר אמר הבעל קדמני, אבל מהמשליש גט לאשתו קשה, ונראה לר"ת דבהמשליש גט לאשתו שהוא עמה בעיר ואינו הולך משם, מסתמא מחמת קטטה מגרש, ומה שקובע זמן בנתינת הגט לצעורה קא מכוון ולא להתפייס, אבל בהנך שהולך משם ואינו אצלה בעיר מסתמא לטובתה נתכוון שלא תתעגן וקובע זמן, חיישינן שמא יבא בתוך הזמן ויתפייס כו'

והנה לפי זה בשולח גט לאשתו הא דלא חיישינן שמא פייס הוא כמו שתירץ תוס' בשם הקונטרס דמימר אמר הבעל קדמני, אכן קשה, דהנה לקמן בד"ה שמא פייס כתבו בתוס', דרש"י פירש חיישינן שמא פייס והוי גט ישן, אכן ר"ת פירש דחיישינן שמא ביטל הגט, ולפי זה קשה מאי יתרץ תוס' בשולח גט לאשתו ניחוש שמא ביטלו ומה שפירש בקונטרס דמימר אמר הבעל קדמני, זה אינו תירוץ אלא לפירוש רש"י דהחששא משום גט ישן, א"כ מימר אמר השליח קדמני והיא מגורשת כבר, אבל אם החששא שמא ביטל קשה הא הוא ידע כמה מהלך בינו ובין אשתו, וא"כ יודע שעוד לא הגיע השליח למקום שאשתו שם, וא"כ הרי הוא יכול לבטל קודם שהגיע השליח למקום האשה, ואולי כונת התוס' דהא דחיישינן שמא ביטל, הוא דוקא אם התראה עמה ונתפייסו, אבל בלא פיוס לא יבטל הגט וכיון דאמר השליח קדמני לא יעקור מספק לילך להתפייס, וממילא לא יבטל

אכן לדידי נראה אליבא דהרמב"ם פירוש אחר בהא דחיישינן שמא פייס, דהנה בדף כ"א איתא, אמר אביי מכדי חצר מהיכא אתרבי מידה מה ידה דאיתא בין מדעתה בין בעל כרחה אף חצר דאיתא בין מדעתה בין בעל כרחה, והא מתנה מדעתה איתא בעל כרחה ליתא, מתקיף לה רב שימי בר אשי, והא שליח לקבלה מדעתה איתא בעל כרחה ליתא וקא הוי שליח לקבלה, ואביי אטו שליחות מידה אתרבי מושלח ושלחה אתרבי, ואב"א שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה, והקשה בתוס' ד"ה ואי בעית ז"ל, משמע שרוצה לומר דאפילו אתרבי שליחות מידה ניחא כיון דאשכחן שליחות בע"כ ע"י אב, אע"ג דשאר שליח לא הוי אלא מדעתי', חשיב שפיר דומיא דידה, ותימה דחצר מתנה נמי אע"ג דליתא בע"כ נהוי דומיא דידה, כיון דאשכחן חצר בע"כ כגון חצר שהי' לה קודם לכן דתנן בהזורק דמגורשת, ואומר רבינו יצחק דחצרה דמקודם לכן לא הוי בע"כ כמו שליחות דאב דיכולה להפקירו ולא תתגרש עוד על ידו, אבל שליחות דאב אי אפשר לו לעכב בשום ענין שלא יקבל גט בע"כ ודוחק עכ"ל התוס', ובודאי דזה דוחק, שהרי אביי אמר דבעינן דוקא יד כזה שיהי' אף בע"כ, אז מועיל אף מדעתה, אבל חצר כזה שהוא דוקא מדעתה אין מועיל, ופריך הא